"אשדוד זו לא פריפריה", מכריז השחקן אריק משעלי, שישתתף בפסטיבל המחול "אשדודאנס" השלישי, שייפתח ב־8 ביולי, ומוחה נגד הסטיגמה של הבועה התל־אביבית. "זה אחד הפרדוקסים הגדולים של ישראל, גרתי 27 שנים בתל אביב ולפני שנה עברתי לגור באשקלון, שרחוקה מתל אביב בווייז 38 דקות ו־24 דקות מאשדוד. 24 דקות בעולם נחשבות לכלום. בארצות הברית לא סופרים 24 דקות, ופה זה פריפריה? אנשים חיים כאן בסרט לא ברור. זה פרדוקס ישראלי מטומטם. אם תסתכל ממסוק, תל אביב נראית כמו עזה, ואשדוד נראית כמו לוס אנג'לס, עם כל העושר העירוני שלה. אשדוד היא עיר כל כך יפה. הכל בה חדש ומבריק. יש לה מרינה מטורפת. תל אביב לעומתה היא עיר מפויחת. אשקלון ואשדוד הן ערים שתל אביב יכולה רק לחלום להיות".

"אני משתתף ב'מזל טוב', מופע הפתיחה הרב־תחומי שמביא לבמה את מעגל השמחות היהודי - ברית מילה, בר מצווה וחתונה. משתתפים בו מירי מסיקה, הסטנדאפיסטית הדר לוי, אני והמון רקדנים", מעדכן משעלי: "אני מכור ל'סיינפלד', ובסדרה יש זוג חברים יהודים שעורכים ברית לבנם. כשמגיע המוהל, במקום להשרות אווירה נינוחה, הוא עושה בלגן, מפיל את הסכין וגורם לחרדה כללית, עד שהאמא מתעלפת מפחד. הבאתי את זה לאנשי ההפקה והצעתי להם לקחת את האירוע הכל כך מוכר הזה, ולהציג את הפן הקומי שלו. המטרה היא להראות את מסורת ישראל, שלצערי הרב מתפספסת במקומות החילוניים. אם תשאל ילד בן 12־13, אני בספק רב אם הוא יודע למה עושים ברית מילה, או למה עושים בר מצווה".

אז יש הדתה או אין?
"ישראל אף פעם לא הייתה חילונית כמו היום. אין מקום יותר חילוני מישראל. חזרתי לא מזמן מברצלונה. איפה שאתה לא מרים ראש, יש כנסייה, שבדרך כלל מוקפת בשני שוטרים ששומרים עליה. ממש לקנא. יהדות היא לא רק מסורת, ואני מדבר איתך כחילוני".

איך אתה מסביר שהשמחות המשפחתיות של פעם הפכו להפקות ענק גרנדיוזיות?
"זה באמת אבסורד. לפני 30 שנה עמדו ארבעה אנשים, שכל אחד החזיק קצה טלית עם מקל, ומתחת עמדו חתן וכלה. היום יש די־ג'יי פסיכי שמרקיד 500 איש, עם שירים שלא מזכירים אפילו שירי חתונה. לפעמים אתה לא מדמיין שהגעת בכלל לבר מצווה. פתאום הילד מגיע במסוק, או על כרכרה. המסורת נמחקה, לצד הפקת אירוע פסיכי. הייתי בחתונה שנגמרה לקראת 11 בלילה, ועד חמש בבוקר היה סקאזי. באתי אחרי הופעה לתת מתנה, והייתי בטוח שנזרקתי לאיזה מועדון. שאלתי את האבא: 'איפה הרב?' הוא התגלגל מצחוק והראה לי את הרב במרכז רחבת הריקודים בטרפת".


עם מה אנשים ברחוב מזהים אותך?
"בעיקר עם הדמות של מרסל מהסדרה 'שנות ה־80'. זאת הדמות הכי אהובה עלי. לפני שבוע סיימתי לשחק בתפקיד ראשי בסרט 'באב אל־וורד' ('שער הוורדים'), שכתבתי ארבע שנים עם חיים בוזגלו. שיחקו שם מזאב רווח עד סשה דמידוב. זאת אחת היצירות שאני הכי גאה בהן. אני ממשיך לשחק בתיאטרון העברי־ערבי ב'אום כולתום' עם גלית גיאת, וב'פאריד אל־וואחיד', קברט מוזיקלי על חיי הזמר האגדי פריד אל־אטרש".

כש"שנות ה־80" לא זכתה באף מועמדות בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, אחד היוצרים, מני אסייג, תקף בחריפות את האקדמיה שהיא מנותקת מהעם. אתה גם מרגיש ככה?
"צטט אותי. אני בן 45. אני בתעשייה 20 שנה. הם עניינו לי את הביצים כשהייתי ילד, והם מעניינים לי את הביצים גם כיום".

"מזל טוב" – השמחות שלנו, פסטיבל אשדודאנס. 9 ביולי, שלישי, 21:30, אמפי אשדוד