כבני ארץ שכרוכה ברעבתנות אחרי האמריקנה, אנחנו לא מחמיצים הזדמנות לנכס כל אירוע מקומי בעל דמיון להתרחשות בארץ האם, ולהניף עליו בחגיגיות את דגל ה"שלנו". כך זכתה משפחת דיין - זאת של משה ורות ורחל ואסי ואודי ויהונתן ואביב, לכינוי "משפחת קנדי הישראלית".

אלא שדווקא כאן ההשוואה לא עושה חסד עם הקנדים המקומיים. בגידות, מיתות, חיים בצל שערוריות, פרסומים טובים ורעים היו כאן וגם שם. אלא ששבט הקנדים יצא למסע לפני מאה שנה וקצת, בארצות הברית שכבר הייתה ותיקה מאוד, וכאמריקאים מן השורה מיקדו את מאמציהם בעשיית כסף. גם הדיינים "שלנו" יצאו לדרך פחות או יותר באותו זמן, אבל עמוד השדרה שלהם היה גאולה, שיבת ציון, אגדות העמק וכיו"ב. את ענייני המזומנים השאירו לטיפוסים מעשיים במרחק עשרת אלפים קילומטרים משם כמו הקנדים. הם העדיפו לרקוד בשדות.

אחר כך הייתה נהלל וגנרל אגדי ושוד העתיקות והבגידות והשנאות והקנאות ורחל ואסי ואודי ו"העולם הזה" שהתיישב על משה. בעצם זה היה משה שהציב אותם על המפה והפך אותם לאגדה מקומית. בלעדיו הם היו עוד משפחת ציונים מהשורה. וגם התחרות לא הייתה הוגנת. את מי יכולה הייתה הארץ הקטנה להעמיד מולם? הנה, רק השבוע שודר בהוט 8 סרט על שושלת פיין - משפחה חקלאית מפורסמת ממטולה. עוד סיפור אולטרה־ישראלי על שיבת העם לציון, גאולת אדמות, כבר כמה דורות מעבדים את האדמה, ועכשיו החלקות גוועות. החקלאות נגמרת. מחירי המים, הממשלה לא מסייעת, רשתות השיווק לא מרחמות. רשתות שיווק? מה זה המילים האלה? הצחקתם את רחל דיין. אז הבנים של פיין לא ממשיכים, בורחים להייטק, לחו"ל, האבא בוכה מול המטעים הקמלים. אז מה? עם כל הצער, איפה הם ואיפה משפחת דיין. אז הכתירו את הדיינים כמשפחת קנדי המקומית.

משה כמובן הוא ציר הסדרה. בלי משה הם עוד משפחת דיין מחולון. משה לחם, משה אהב, משה בגד, משה הכאיב. העולם כרע ברך בפני משה. הקיום של כל אחד מותנה ביחס לענק. לפחות למי שנחשב הענק. אבל מי שיוצאת האנושית מכולם בסדרה, זו שאפשר לגעת בה מכולם היא דווקא רות, הרעיה הראשונה, האישה הנבגדת מכולן. ההיגדים על משה עצמו הם ישירים - התעניין רק בעצמו, לא ידע כיצד לאהוב (מנתח אורי אבנרי, אבל לך תקנה משהו מאורי אבנרי). הדמות של האיש מורגשת פחות. הוא עמום, מרוחק. דרכו הצבאית, מאיכר בשדות ועד שהפך לחביבו של מנהיג המדינה ומונה לתפקיד הרמטכ"ל, לא מוזכרת ולא מוסברת.

רות היא האנושית מכולם. גם היום, עשרות שנים אחרי מותו, היא נוגעת ללב. היא ממשיכה לגונן על הגבר שנטש אותה. לא היה אכפת שבגד. חשבנו אז אחרת. הדור היה אידיאולוגי יותר. המדינה הייתה חשובה, חיי הזוג פחות, היא אומרת, והכאב ניכר בה היטב גם היום.

במתכוון או לא בוחרת יוצרת הסדרה, ענת גורן, להשאיר את משה דיין מרוחק. האיש עצמו כמעט שאינו נשמע. גורן מניחה לסובבים אותו לבנות את דמותו ולא בטוח שההחלטה הזו לגמרי עובדת לה. אפשר להבין את רצונה להימנע מהגנרל משה דיין ולמקד את המצלמה על האדם משה דיין, אבל בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הוא עדיין קיים כדיין הרמטכ"ל, דיין בתקופת ההמתנה לפני ששת הימים, דיין המרוסק, המעלה כאפשרות את השימוש בנשק יום הדין במלחמת יום הכיפורים. דיין של ענת גורן חסר את הנוכחות הכריזמטית המופלאה, את הברק, את הניצוץ הממזרי, את עברית הצבר הנהדרת. בוודאי היו למשפחה קטעי וידיאו מחופשות, מדיין בנעלי בית, מארוחת שבת בצהריים מהימים ההם. כמה מהם היו יכולים להועיל פה. גורן הייתה יכולה לשחרר לנו קצת חבל.

גורן הולכת כאן מקיצוניות לקיצוניות. מיוצרת שנוכחת מאוד ליד מצולמיה, להיעלמות ברקע. וזה מעט חבל. היא יוצרת אינטליגנטית, שיש לה בארסנל די כלים לדחוק במרואיין לכוון ולשתף יותר משהתכוון מלכתחילה. אבל לא אלמנים אנחנו. את שהיא מחסירה בסדרה היא משלימה בראיונות הקידום לה. בכל זאת אנחנו מקבלים מידע על הזרע של רביב בעלה. גם זה משהו.


"דיין: המשפחה הראשונה", ימי רביעי, 21:00, יס דוקו, יס VOD