נפתח בהצעה אישית: אל תצפו ב"המדובב". לא מגיע ליוצרים. לא מגיע ליס. לא שהסדרה היא הרעה ביותר שנראתה אי־פעם על המסכים שלנו. אם כבר, הרעיון כשלעצמו טוב ומעניין. זה הביצוע שמקומם כל כך. הוא דוגמה מובהקת לעצלנות. כל אלמנט ב"המדובב" - תסריט, תפאורה, בימוי, משחק - הוא בערך, כמעט, ליד. זה החפיף הישראלי בתפארתו, שמנצח יכולת ורצון אמיתי להוציא מוצר שלם מתחת היד. לא מגיע לאדון ישראלי, כשכל כך הרבה סדרות טובות נמצאות בהישג יד, לתת לחפיף כתף.

הנה הסיפור בקצרה: אסא (אור בן מלך) משתחרר אחרי 17 שנה בכלא עם רצון בוער לנקמה באחיו דוד (עמוס תמם) וחבריו שאשמים בכניסתו לבית הסוהר. אט־אט הוא ממוטט את הארגון של אחיו יזם הנדל"ן החצי חוקי חצי לא, ובינתיים הוא ממשיך לעבוד עם המשטרה כמדובב שמפיל עבריינים.

אסא, המדובב, הוא הדמות הראשית ותמונת מראה של הסדרה כולה. אישיותו היא תרכובת בלתי אפשרית של טמבל רצחני שאינו מבין את משמעות מעשיו, ובעל תחכום דיאבולי, כזה שרואה שלושה צעדים קדימה, מרקיד אנשים ולוחץ על כפתוריהם במיומנות של בובנאי גאון. בלילה הוא שוכב עם רואת חשבון שסוחטת את אחיו ולוחצת על הביזנס. בבוקר הוא זורק אותה מהחלון. בצהריים הוא לא מבין למה אחיו לא מכניס אותו לביזנס, אף על פי שזו שסוחטת אותו משוטטת כבר בעולם הבא. כמנת ביניים הוא גם מפיל בפח ערמומי את עורך הדין של אחיו ומשסה את השניים זה בזה. יה, רייט. אולי בפרק הבא הוא גם מצמיח כנפיים ועף לירושלים לסייע לנתן אשל להרכיב קואליציה.

ואסא הבלתי אפשרי הזה הוא דמות שיוצרי הסדרה עוד זיכו אותה במאמץ מחשבתי כלשהו. לדמויות האחרות לא העניקו עובי יותר משל דף נייר בערך. התכונה האנושית היחידה שניתנה לאחת הדמויות היא טיפשות, בנוסף למשקל עודף, כלומר שמן = טיפש, אלא מה, והזוכה הוא מאור, עורך הדין של האח דוד.

על הדיאלוגים בין הדמויות ויתרו לחלוטין. הסתפקו במסירת טקסטים בין א' לב' ובחזרה. וזה רק מתבקש, כי אם אנשים הם חסרי תכונות, אז מדוע שידברו באופן שונה זה מזה. וככה יצא שדיבור של עבריינים נשמע זהה לזה שנשמע בכל מסדרון של מוסד אקדמי. הגיוני, לא? ונא לא לתפוס אותי על חוסר המבטא המזרחי שהוא החלטה מערכתית בתסריט. לא רוצים ח' וע', זה לגמרי בסדר. יש די עבריינים אשכנזים. החוסר בז'רגון עברייני הוא שזועק לשמיים. טיפוסים שהולכים על הקו הדק בין חוקי ללא חוקי, שלפעמים ככה בשביל לשכנע מפוצצים מכוניות, שסוחטים ונסחטים, לא מנהלים שיחות במילים של פקיד הבנק שלך.

אלא שכדי לכתוב דיאלוגים נכונים צריך להתאמץ. לפקוח אוזניים. להקשיב. להפנים. והמאמץ הוא אקט לא מקובל בקרב יוצרי "המדובב". כאילו כותבי הסדרה לא שמעו מעולם על המילה "תחקיר". כאילו לא יצאו בחיים לרחוב. לא הזיעו ביולי־אוגוסט. לא קראו בעיתון על הצפיפות הבלתי נסבלת בבתי הסוהר, אז המציאו תא מעצר מרווח בגודל של סלון מגורים במגדל יוקרה, שאפשר להנחית בו הליקופטר. או שלא ביקרו בתחנת משטרה ולא ראו את הקירות המטונפים הצבועים בירוק מבחיל, ולא צעדו על רצפת הלינוליאום העתיקה והמנופצת, אז המציאו שעטנז של חדר חקירות מעורב בקליניקת רופא שיניים חדשה, עם קירות בצבע כחלחל מרגיע ונעים לעין, מתאים לכל חדר שינה. איזה חיפוף על גבי חיפוף על גבי חיפוף.

"המדובב" היא לא יותר מסקיצה. רישום כמעט ראשוני של רעיון, שהלכו איתו ליס, שאמרו להם סבבה, לכו על זה, אז הם לא הלכו. הם רצו. רצו לצלם לפני שפיתחו ועיבדו את הרעיון, הקימו לוקיישנים בספיד, חיפפו את התסריט, העמיסו עם דחפור ערימות מילים לפיות שחקנים צייתנים, והיידה, שלחו את התוצאה במייל למשרדים של יס, שעשו השקה חגיגית, יצאו במודעות גדולות שרואים עכשיו ברחובות והתחילו לשדר.

"המדובב" היא הליכה אחורה בתרבות יצירת הסדרות בישראל. הורדת הרף המקצועי בדם קר. לא מתוך בעיית תקציב אלא מתוך עצלנות. עוד קצת מחשבה, עוד קצת שכתוב, והייתה יוצאת סדרה הגונה. מה שעשו כאן זו לא סדרה. זה צלופן מרשרש. זה נמנום ובטלנות. מי נתן להם מצלמות?

"המדובב", ימי חמישי, יס ו־STING TV

***

"נחמה": אב נאלץ לגדל את חמשת ילדיו לבדו ולדחות את חלומו הגדול להיות סטנדאפיסט. כבר ראינו סדרות כאלה, ואף על פי כן יש רגעים שהצופה פשוט שואג מצחוק. בסוף כל מדובב מחכה נחמה.

בסוף כל "המדובב" יש "נחמה". או לפחות ככה צריך לקוות. "נחמה" חושבת, מאומצת, מושקעת, הכל מלבד מחופפת. על הייצור רשום רשף לוי, שגם משחק את התפקיד הראשי - אב נוירוטי נשוי לחמישה, איש הייטק ששונא את עבודתו ואת הבוס, ומפתח געגוע עז לאומנותו, שעסק בה כשהיה עוד צעיר לימים וחופשי ממחויבויות - סטנד־אפ.

ביום שבו הוא אוזר אומץ ומתפטר מעבודתו כדי לחזור ולהיות סטנדאפיסט, פורץ ריב בינו לבין אשתו שיוצאת בסערה מהבית, נהרגת בתאונת דרכים ועכשיו עליו לחזור, מוכה יגון, אל הבוס הדוחה בעבודה, ולגדל בעצמו את חמשת ילדיו.

צריך אומץ להרוג אמא לחמישה. באקלים החברתי הנוכחי לא מן הנמנע שיהיו כאלה שיקפצו/תקפוצנה על רשף לוי בטענה על כך שהרג את האם, במקום למשל לשלוח אותה למסע חיפוש עצמי בהודו. לוי לא עשה כאן חשבון והוריד את המאכלת.

אפשר לנחש את ההמשך. כבר ראינו דרמות וסרטים דומים. הגיבור גיא נחמה, כאמור לוי בעצמו, עתיד להיתקל בקשיים גדולים. חד־הורי המגדל חמישה ילדים, נתקל במשפחתו שלו הלא לגמרי מתפקדת, חולם חלומות על סטנד־אפ, שקרוב לוודאי יגשים אותם בפרק האחרון של הסדרה בצורה כזו או אחרת. חלק מהקשיים שבהם ייתקל ייגעו ללבנו, חלק יצחיקו. פרק הפתיחה הכפול מעיד ומרמז שברגעים הללו הסדרה לא שומרת על גובה אחיד.

מה שלא פחות ממפיל מהכיסא הוא הסיפורים שהוגה הגיבור כחלק מסטנד־אפ עתידי שלו. האיכר היהודי מנדלבוים שבעצם כתב ליוהאן סבסטיאן באך - שסובל ממשבר יצירתי - את הקונצרטים המוצלחים ביותר שלו גורם לעגל עיניים ומייצר שאגת צחוק שיוצאת עמוק מהבטן. כך גם בן האצילים הגוי שמתאהב בבת הרב היפהפייה ומוכן לעבור ברית מילה גם בגילו הבוגר, והשריפה באבריו המוצנעים שמתרחשת בעקבות התהליך מעורר שאגות צחוק. מה שנאמר - מקורית בדרכה גם בדרך שהלכו עליה אין ספור רגליים, מושקעת, מאומצת. בסוף הדרך יש בכל זאת נחמה.

"נחמה", ימי חמישי, 20:15, החל מ־27.6, HOT 3, וב־HOT VOD