בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמרה כריסטינה אפלגייט שכשהיא צפתה בסדרה בכיכובה, לצד לינדה קרדליני, היא חשבה בזעזוע שהיא בת 47 ונראית בסדרה בדיוק בת 47. ואז שאלה את עצמה: מתי לעזאזל כל זה קרה. וזה גם מה שאני שואלת. מתי למען השם ראינו נשים המתקרבות לגיל 50 בתפקידים ראשיים? אולי אחרי "שקרים קטנים גדולים" ו"בשבילי אתם מתים", נשים שהתבגרו לנגד עינינו על המסך יהיו מחזה שגרתי יותר.



סליחה, אדייק יותר: אחרי הסדרה החדשה של נטפליקס, "בשבילי אתם מתים" על ג'ודי (קרדליני) וג'ן (אפלגייט), שתי נשים בשנות ה־40 המאוחרות לחייהן, שנפגשות בסדנת אבל והופכות לחברות קרובות, נושאים כמו הפלות, סרטן השד, כריתה מניעתית, עקרות, מין, הורות, נאמנות ובדידות מנקודת מבטן של נשים - יהפכו עניין שבשגרה.



ואני לא מזכירה את שתי הסדרות רק מסיבה זו. אומנם "שקרים קטנים גדולים" טובה הרבה פחות מ"בשבילי אתם מתים", אבל העולם המעוצב בשלמות, שבו נשים יושבות עם כוסות יין על שפת הבריכה, עוברות בין חדרים עם תקרות גבוהות, מטיילות על שפת הים או שוהות בבית האורחים שהופך לאולפן מוזיקה מאולתר או במטבח רחב ידיים - כל אלא מרמזים על קרבה מסוימת בין שתי הסדרות, שבהן עיצוב בוהק של בתים גדולים ויפים הוא עדיין הרקע הרצוי ביותר לנשים שעומדות לפגוש חזיתית את גיל 50.





בעלה של ג'ן, טד, נהרג בתאונת פגע וברח, והיא נותרה המומה עם שני בנים - אחד מתבגר גיהינומי במקצת - ועם אמו של בעלה, תמצית מזוקקת של פאסיב־אגרסיב. ארוסה של ג'ודי מת מהתקף לב, או כך לפחות היא מספרת לחבריה לסדנת האבל. אבל ג'ן מגלה בשלב מוקדם מאוד שהאובדן של ג'ודי הוא יותר מטאפורי מאשר ממשי, וכי ארוסה "מת בשבילה" כשם הסדרה. וגם זה לא נכון. ג'ודי, שמתגוררת בדיור מוגן, שם היא מלמדת את הדיירים ציור, מכורה לבן זוגה החתיך, הנוטש והרעיל סטיב. פעם אחרי פעם היא מנסה להתנתק ממנו ומהשפעתו, ופעם אחרי פעם היא נילושה על פי רצונותיו וצרכיו.



שתי גיבורות הסדרה, ג'ן וג'ודי, שונות זו מזו לא פחות מכריסטינה אפלגייט ולינדה קרדליני שמגלמות אותן. המגזין "רולינג סטון" הגדיר את אפלגייט "אולר שווייצרי קומי": חדה, שנונה, חותכת. ומי שראה את "פריקים וגיקים" יודע שקרדליני מצחיקה וביזארית, אבל אלה, כפי שניתן לראות מצפייה בסדרה, שתי גרסאות של עוצמה.



אפשר לבוא בתלונות על הסדרה, ויש רבים שעשו זאת, על כך שיוצריה לא הכריעו מה היא בדיוק: מותחן, קומדיה מיושנת מעט, דרמה על חברות מרה־מתוקה בין נשים או בכלל סדרה על אבל. אך מה שאינו נתון לוויכוח הוא שהסדרה מושכת לצפייה ומתוכננת כך שנלחץ על הפרק הבא ונדלג על הכתוביות. האם יש בזאת כדי לומר שהסדרה מהונדסת לענות על טעמן של הצופות ומאחדת את כל היתרונות של סדרות אחרות - סודות אפלים, נשים מורכבות, נטישה והחלמה, התמכרות לגבר מתעלל ורצח - לכלל סדרה חדשה שהדים רחוקים של "עקרות בית נואשות" כלואים בין פרקיה? כן. אבל לא רק. היא גם חלק מטרנד סדרות האובדן שלא מוותרות על הומור לצד כאב וזעם כמו "אפטר לייף", בכיכובו של ריקי ג'רווייס.



נזק היקפי


גם "אפטר לייף", או "טוני נולד מחדש" בשמה העברי, רוצה ללמד את הצופה משהו על כוחה המרפא של חברות. ג'רווייס, שאותו מכירים כולם מ"המשרד" ומ"ניצבים" - סדרות פולחן שבהן הוא יצר דמויות פתטיות עד כאב, אנשים שרוצים להיות מישהו אבל הם לא - מגלם את טוני, אלמן מוכה יגון שממשיך לחיות רק כי הוא לא יכול לנטוש את הכלב שלו, אבל כפי שהוא אומר לכל מי שמוכן לשמוע, הוא ממש ישמח למות ולהצטרף אל אשתו האהובה שמתה מסרטן והשאירה לו הוראות בסרטונים שצילמה לו, שבהם הוא צופה ערב־ערב.



טוני, שעובד כעיתונאי במערכת קטנה של עיתון מקומי, מגיב על האובדן הלא צודק שפקד אותו בגסות רוח. לכאורה הוא פשוט לא מוצא יותר טעם בשמירה על כללי הנימוס החברתיים בעולם שבו דבר כזה יכול לקרות לאישה שהוא אוהב ולו. הקומיקאי, הידוע בתיעוב שהוא רוחש לצנזורה בעידן הרשתות החברתיות ומגדיר עלבון מהומור כ"נזק היקפי של חופש הביטוי" - מתפרע כמי שבאמת החליט לממש את אמונתו שאין דבר בעולם שאסור לצחוק עליו.




האם בכל זאת טוני נשאר בתוך הגבולות המקובלים כיאות לסדרת מיינסטרים? דומה שהוא אומר לצופיו שנדרש קוקטייל של מחלה חשוכת מרפא, אובדן, אבל ומחשבות אובדניות כדי להפוך את טוני לטיפוס מהופעות הסטנד־אפ של ג'רווייס. ובתוך כל הזעף והמיזנתרופיה שטוני מתפלש בהם, יש אהבות לא צפויות: טוני מכניס לביתו מכור לסמים כדי להימחק ביחד ואז מממש את חלומו של אותו מכור ונותן לו כסף שיספיק למנת יתר שתשחרר אותו מהעולם כי גם הוא מתאבל על אשתו שמתה משימוש לא זהיר בהרואין; הוא מעסיק זונה כעובדת משק בית רק כדי לחסוך ממנה כמה שיותר מפגשים עם קליינטים; והוא מגלה עניין באחות בבית האבות שבו אביו הסנילי מתגורר. אלו, חבריו למערכת העיתון ואלמנה שהוא פוגש בבית הקברות - סוללים את חזרתו של טוני לחיים.

יש קווי דמיון בין טוני לבין ג'ן. שניהם מגיבים על האובדן בזעם, באין־אונים ובשנאה לכלל המין האנושי, ושניהם מבטאים את השבירות האנושית בלי להכות בראש הצופה בפטיש של סנטימנטליות במשקל חצי טונה. אבל יש גם הבדל מהותי ומעניין: ג'ן לומדת להתמודד עם האמת על טיבם של נישואיה; להשלים עם אובדן האידיאליזציה שמחזיקה אותה בחודשים הראשונים ולהבין שהיגון שמכה בה אינו זקוק לנימוקים ולהצדקות. בעלה המנוח יכול להיות בוגד עלוב שלא נגע בה מאז שעברה כריתת שדיים מניעתית, והיא עדיין זכאית לחוות אובדן מרסק. ואילו טוני מוצא באהבתם האמיתית שלו ושל אשתו את הגרעין הטוב והמזין שיוכל להחזיק אותו.

עד המגדר

שתי הסדרות התקבלו בתגובות מעורבות. ג'רווייס הסתכן כשכתב סדרה שבה נתן לגיבור בגילומו רישיון להעליב בלי חשבון, אחרי שכבר הצליח להרגיז אנשים רבים בשנים האחרונות בהופעות הסטנד־אפ שלו, בהנחיית גלובוס הזהב ובהתעקשות שלו להשתין על התקינות הפוליטית מהמקפצה באמצעות העלבת אנשים שמנים, אף שהוא אינו אדם רזה בעצמו. גם על הירידות על זקנים ג'רווייס סירב לוותר. "קורבן שוד בת 93 לא תהיה מצולקת כל חייה", מתקן טוני כתב בעיתונו בסדרה. "אפילו אם היא תחיה עד גיל 100, היא תסבול מטראומה מקסימום 7% מחייה". ואכן, ההזדעפות של המבקרים לא איחרה לבוא משני צדי האוקיינוס.

ג'רווייס, שהיה גיבור בריטי אחרי "המשרד" ו"ניצבים", חטף חזק, ונראה שהמבקרים הבריטים התענגו על כך במיוחד. ואילו "בשבילי אתם מתים" לא הכריעה אם היא סדרת גאולה, כמו "אפטר לייף", או מותחן או "תלמה ולואיז" פוגש את "עקרות בית נואשות", כפי שמרמז פרק סיום העונה. וחוסר ההכרעה אינו דבר טוב או שובר תבניות ונועז. הוא מבטא בלבול או רצון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ביקורת שהופנתה אגב ממש בניסוח הזה לריקי ג'רווייס.

ההבדל מצוי - איך לא - בזהות המגדרית של הגיבורים. טוני יכול ללכת הרבה יותר רחוק מג'ן במיזנתרופיה המופגנת שלו בלי שייגבה ממנו מחיר כבד. טוני צריך לדאוג רק לכלב, לא לשני ילדים. אומנם טוני, כמו ג'ן, תלוי בקרוב משפחה לכלכלתו - המו"ל של העיתון והעורך הראשי הוא גיסו. ג'ן צריכה לבסוף לזחול על גחונה כדי שאמו המתעללת של טד תכניס אותה לעסקאות הנדל"ן שלה. אבל בשעה שטוני יכול להסתדר גם בלי העבודה שלמעשה בעומק לבו הוא אוהב (למה? על זה אין תשובה), ג'ן מידרדרת במהירות אחרי כמה התפרצויות זעם ונמצאת בסכנה פיננסית מיידית.

אבל בסופו של דבר שתי הסדרות חותרות להשבת הסדר הטוב על כנו, ובמובן זה הן מאוד־מאוד מיינסטרימיות. המסר שלהם: רשעות ופוגענות לא מביאות הקלה, והכאב שלך לא מצדיק הסבת סבל לאחר; ושלב הכעס בהתמודדות עם אובדן חייב לחלוף כדי שעבודת האבל תושלם. שתיהן נפתחות במה שנראה כמו צניחה אינסופית לתהום, תיאור מדויק ומצמרר של חוויית ההלם והכאב שמתלווה לאובדן, אבל בשתיהן יד בדמותו של אדם אחר נשלחת אל הגיבור הצונח ומושכת אותו מהתהום. הגאולה, אם כן, תמיד מצויה באחר, בניגוד לאמרה הידועה מהמחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן־פול סארטר ("הגיהינום הוא הזולת").