בנטפליקס עלתה עכשיו סדרה צרפתית חדשה בשם "עסק משפחתי". קומדיה חביבה על משפחה שמחליטה להמיר את האטליז שברשותה בקופי שופ שימכור גראס, אחרי שהיא מקבלת טיפ על כוונת ממשלת צרפת להכריז על לגליזציה. לא מדובר במוצר טלוויזיוני שישנה את חייכם, אבל יש בו משהו מיוחד מאוד לעיניים ישראליות. כי כל הסיפור מתרחש בתוך משפחה צרפתית יהודית, כשגם חלק מהשחקנים הם בני עמנו, כולל השחקן הראשי ג'ונתן כהן.

הפתיח של הסדרה מלווה במנגינה חסידית בעיבוד עדכני, על רקע חפצי יודאיקה כמו מנורה. למשפחה קוראים חזן, והיא מוכרת רק בשר כשר, כמובן. המוצא שלה הוא צפון אפריקאי, ולכן חבריה חולים על קוסקוס, אבל יש גם סבתא אשכנזייה, שכשרוצים להסתיר את ריח הגראס מבקשים ממנה לבשל את "התבשיל המסריח הזה שלכם" (קישקע). והיא גם קוראת לנכדה שלה בובה'לה. 


בסדרה מתארח, בתפקיד עצמו, הזמר הנודע ממוצא יהודי אלג'יראי אנריקו מסיאס, שעושה עסקאות מפוקפקות בתוך המסעדה הקבועה שלו. היהודית, כמובן. לוקיישן קבוע הוא בית הקברות היהודי בפריז, ונושאי כשרות צצים שוב ושוב. למשל, אב המשפחה מגיע לאמסטרדם, מציעים לו לראשונה בחייו עוגיית חשיש, והוא מוכן לטעום רק אם היא כשרה; או, ההולנדי שמסייע להם להבריח ייחורי קנאביס לתוך צרפת מחביא אותם - מכל המקומות - דווקא בתוך חזיר. בסדרה עולה גם שאלה של נישואי תערובת, כשבן המשפחה מתאהב בבחורה מוסלמית ומכניס אותה להריון.

במילים אחרות, יש פה הצצה מרתקת לתוך עולם יהודי עשיר וכמעט אוטונומי, שמתקיים הרחק מכאן. עולם שמצד אחד מתמודד עם קונפליקטים מוכרים לנו היטב, כמו אשכנזים ומזרחים, דת ומדינה ונישואים מעורבים, ובאותה נשימה - מנותק לגמרי מהחיים שלנו. ישראל מוזכרת בסדרה פעם אחת, בהערת אגב, וגיבורי הסדרה מתהלכים בתוך עולם יהודי מאוד, שממש לא נזקק לנו כדי להגדיר את עצמו.



משפחת חזן לא לבד, כמובן. היא מייצגת למעלה ממחצית מיהודי העולם, שחיים מחוץ לישראל (יהודי צרפת, ספציפית, הם הקהילה השלישית בגודלה בעולם, אחרי ישראל וארצות הברית).

אבל כששואלים את היהודי הישראלי המצוי, כולל הח"מ, על היחס שלו ליהודי התפוצות, התשובה היא בדרך כלל אדישות. או עניין תועלתני. האופן שבו חונכנו כאן, כולל צורת הסיקור התקשורתי, הופך את ההסתכלות שלנו עליהם לאנוכית כמעט לגמרי. אנחנו בוחנים אותם, ואת מה שעובר עליהם, בזווית ראייה קבועה של - איך זה ישפיע עלינו. למשל, אם יש גידול בתקריות האנטישמיות בצרפת, האם זה אומר שתגבר העלייה משם? ואיך תשפיע עלינו עלייה כזו? או, האם המשמעות של הקרע ההולך וגדל בין החלטות ממשלת ישראל לחלק ניכר מיהודי ארצות הברית (סביב מתווה הכותל, אי־ההכרה בגיור רפורמי וכו') תהיה הקטנת התרומות של יהודים אמריקאים? ואפילו - חס וחלילה - ירידה בתמיכה הפוליטית של השדולות היהודיות בישראל?

הראייה האנוכית הזו מובנת בחלקה. היא משתלבת עם התחושה עתיקת היומין שמי שחי פה נושא בעול עבור כל יהודי העולם, כדי שתהיה להם מדינה משלהם. מדינה שביום פקודה תוכל להציל אותם, ובינתיים אנחנו נלחמים, מתים מחום וחיים הרחק ממנעמי המערב, כדי לשמר אותה.

אבל הראייה האגוצנטרית הזו מתעלמת מהעובדה הפשוטה, שהם המשפחה שלנו. משפחה לכל דבר ועניין, לא רק במובן של תמיכה כלכלית מצד הדוד העשיר. ואם הם משפחה, הדברים שעוברים עליהם אמורים להיות חשובים ומשמעותיים עבורנו. מתוך עניין אמיתי, מתוך אמפתיה. לא מראייה תועלתנית.

כשאני צופה בבני משפחת חזן הטלוויזיונית, אני מרגיש אליהם קשר מיידי. הרבה יותר ממה שאני חש כלפי משפחה צרפתית לא יהודית. ואפילו כלפי משפחה ישראלית חרדית, למשל. אני לא בטוח שהייתי רוצה שהם יעזבו הכל, יעלו לישראל ויחיו בנתניה. יש משהו בקיום היהודי המקביל, במוקדים הכי משמעותיים של העולם, שהוא חשוב והוא גם חלק בלתי נפרד מאיתנו. יהודי ישראל. הגיע הזמן שנפסיק להתרכז רק בעצמנו, ונלמד להכיר את המשפחה המורחבת.