יהונתן אופק עשה את 20 שנות חייו הראשונות ביחד עם הוריו בחצרו של גורו באשראם בהודו. 20 שנה אחרי שעזב הוא חי בתחושת מחנק רגשי וחוסר יכולת לקיים קשר זוגי כלשהו. סרט רגיש ועדין שמבהיר למה כדאי לחשוב פעמיים לפני שלוקחים את הילדים לאשראם.

ככה בשקט, רחוק מכל הלאה צמל והמחלוקות הרעשניות, נחבאת לה פנינה עדינה, צנועה, נוגעת ללב, אבל אותנטית כזו, שמספרת על אנשים שאינם זועמים בקולי קולות, אינם מפגינים, שאיש מקרוביהם לא הלך לעולמו לא עלינו בפיגוע רצחני מהסוג שהקליינטים של לאה צמל מייצרים, אבל בנפשם שלהם - ככה הם מרגישים - נעשה פיגוע שאת תוצאותיו הם נושאים בתוכם עד היום, עשרות שנים מאז.

יהונתן אופק עשה את 20 השנים הראשונות בחייו בירושלים ובהודו. אחת לחצי שנה, כל שנה, היו הוריו אורזים את כל המשפחה וטסים להודו, לאשראם שהונהג בידי גורו הודי ששמו גורודב. באשראם היה עליהם לחיות על פי חוקים קפדניים ושפע טקסים יומיים, ולהקדיש את חייהם ומחשבותיהם לגורו. כשהיו שבים לחצי שנה לישראל, נאסר עליהם לספר היכן חיו בהודו ומה עשו שם. כך נדרש גם מכל חברי האשראם שהגיעו מרחבי העולם ועשו תקופות ארוכות במחיצת הגורו גורודב.

כשהוא כבר בן 40, בלי שהייתה לו זוגיות או מערכת יחסים כלשהי בחייו, אחרי טיפול פסיכולוגי ארוך, וגם בתום סיבוב לא נעים עם מחלת הסרטן, יוצא יהונתן אופק לברר - דרך פגישות ושיחות עם הוריו ועם חברי ילדותו בהודו ברחבי העולם, מה היה שם באשראם שמטיל עליו צל ארוך ומחנק כבד כל כך לאורך כל חייו, ומונע ממנו לדעתו לממש את חייו באורח מיטבי.

באורח מדהים, מעטים בלבד מוכנים לשוחח איתו. הם שמחים לשמוע אותו אבל בזה אחר זה הם מתחמקים מלנהל שיחה בכלל ובוודאי מול המצלמה על שהתרחש שם בכפר בהודו. התירוצים דומים - "לא חשבתי על כך כבר שנים", "הדחקתי מה שהיה שם", וגם "השארתי מאחורי, ואני מעדיף/ה לא להיזכר".

מדהימים לא פחות הם הלחצים, האיומים המוסווים ואחר כך הפחות מוסווים והמפורשים לגמרי, המופנים בתחילה לעבר אמו של יהונתן ואחר לעבר יהונתן עצמו, כי הוא נתון בסכנה ממשית וכל תוצאה אפשרית אם בכל זאת יחליט ליצור את הסרט.

יהונתן מחפש בסרט פתרון לחידה של עצמו. למחנק שמציף אותו כל חייו. לשם כך הוא נודד ברחבי העולם בין "בוגרי" האשראם שהיו חבריו לילדות בכפר ההודי, ומוכנים לדבר כעת מול המצלמה.

המצלמה של יהונתן אינה כועסת מהסיבה הראשונית שאין ביהונתן די מהחומר הקרוי כעס. כאילו כרתו ממנו את האיבר המייצר כעס, כאילו המחנק מכסה כל תחושה אחרת בתוכו כמו שמיכה עבה שדבר אינו יכול להימלט מתחתיה. הוא אינו מתריס, הוא מבטא תסכול, ואת כל אלה בקול נמוך, כמעט מתנצל על שהוא משמיע את מחשבותיו.

הוא נקלע לוויכוח חסר תוחלת עם אמו בעניין הגדרותיה של כת, ואם הייתה שם באשראם כת על פי ההגדרות המקובלות או לא. אמו - שאיך נאמר, בממשלה אופטימלית לא הייתה מועמדת ראשונה לתפקיד שר החינוך - טוענת נגדו שכל ילד גדל תחת שטיפת מוח מסוימת: דתי במשפחה דתית, חילוני במשפחה חילונית, נוצרי במשפחה נוצרית וכיוצא באלה.

אוזניה פקוחות והיא לא שומעת דבר. מה אתה רוצה ממני, היא שואלת, ולא שומעת את צערו ואת כאבו ואת רצונו שתחזיר לו את השנים שגזלה ממנו במה שנקרא "החינוך" בחצרו של הגורו. מי שמספק לו את התשובה הוא אחד מחבריו לאשראם, אמריקאי המתגורר בדאלאס, שמשרטט את הפתולוגיה הרגשית שנכפתה על הילדים שם: כשנאסרת על הילדים כל מחשבה משלהם, כשהם נדרשים לאלף את עצמם לכוון כל מחשבה, כל רצון והתכוונות לטובת הגורו, אחרת יקרה להם משהו איום ונורא, הם גדלים להיות בוגרים חסרים, נכים רגשית, חסרי יכולת לקיים אינטימיות עם עצמם ומכאן חסרי יכולת לקיים אינטימיות עם האחר. כמו שגדל יהונתן אופק להיות. ואת היכולת הזו הוא מבקש מאמו שתשיב לו. אבל אמו של יהונתן לא שומעת. לפחות לקח אחד יש בסרט הרגיש והעדין הזה, שהשתתף בספטיבל דוקאביב וראוי לכל שבח ולכל קידום, הרבה מעבר למהומה שחולל הסרט על לאה צמל: הורים, אם אתם נוסעים לאשראם, השאירו את הילדים בארץ. עזבו אותם במנוחה. יכול להיות מסוכן שם בהודו.

"ילדי האשראם", הוט 8