"הטלוויזיה של היום עברה מחדשות לבידור, והדגש בה עבר מהתכנים לצורת הגשתם. החלק העיתונאי נעשה מינורי. כאשר הכל הופך לשואו אחד גדול, עם תשומת לב יתרה לדברים הפיקנטיים והצהובים, השגת רייטינג נעשתה המטרה העיקרית. כתוצאה מכך, כשחלק ניכר מהמידע נמנע מהציבור, יש הרבה דיסאינפורמציה, עד כדי סיכון הדמוקרטיה".

הלהט בו נאמרים הדברים האלו רחוק מלהסגיר את 91 שנותיו של צבי גיל, מהאבות המייסדים של הטלוויזיה הישראלית, ומי שנחשב גם כהיסטוריון של השידור הציבורי בארץ. גיל נחרד מכך שבעוד חודשיים שוב ייגזר עלינו להיסחף למערבולת שידורי מערכת הבחירות. עם זאת, כמכור לעניין, הוא מן הסתם יצפה בהם וייזכר איך בזמנו, כאשר היה מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון, הכל היה אחרת.

גיל מספר שביום הבחירות לכנסת השמינית, שנערכו ב־31 בדצמבר 73', מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגישה הטלוויזיה לראשונה משדר מיוחד להעברת התוצאות. "המדגם, שנהיה עם הזמן ללב העניין, עוד לא היה בתכנון ונכנס לפעולה בשידורי הבחירות הבאות, עם קריאת המהפך ההיסטורית של חיים יבין", הוא מעיד. "בהיות הכתבים שלנו מפוזרים בכל רחבי הארץ, בהחלט הסתדרנו בלי המדגם. אגב, עם יותר מ־50 מנדטים שהיו למערך בראשות גולדה מאיר, לא היה מתח לקראת הקראת התוצאות כפי שהיה בבחירות 77'".

בריאה מחדש

צבי גיל (לבית גלזר) נולד בפולין למשפחה חרדית, כנכדו של אחד מראשי אגודת ישראל וכבנו של סוחר ותעשיין אמיד. עולמו, כילד חולמני שאהב לכתוב שירים, התהפך כשפרצה מלחמת העולם השנייה, והוא נכלא עם משפחתו בגטו. "יותר מאוחר, כשחיסלו את הגטו, שילחו את רוב המשפחה שלנו לגיא ההריגה בחלמנו", הוא משחזר. "לעומת זאת, אני הועברתי עם אמי לגטו לודז', שם הועסקתי בתלישת פרוות ממעילי פרווה של קורבנות. ההרגשה הייתה נוראה".

כעבור שנתיים, כשחוסל גם גטו לודז', הופרד מאמו ופנה לדרך ייסורים משלו: אושוויץ. דכאו. פינוי גופות. מחלת טיפוס הבטן. והרגע שבו ניצל ממוות בטוח: "בהיותי במחנה רידלאו, הוטל עלי לשאת בשלג קורות עץ שלפי הערכתי היו לפחות במשקל שלי. בשלב מסוים התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. לא אשכח את חייל הוורמאכט הגרמני המבוגר שבאופן ודאי הציל שם את חיי".

צבי גיל מראיין את דוד בן-גוריון ליד בית הכנסת ישורון ניו יורק, 1966 צילום משפחתי צבי גיל מראיין את דוד בן-גוריון ליד בית הכנסת ישורון ניו יורק, 1966 צילום משפחתי

בשלהי המלחמה הועלה גיל על אחת מרכבות המוות, ממנה הצליח להימלט בעת הפצצה של מטוסי בעלות הברית. אחרי כל התלאות, החודשיים האחרונים של תקופת השואה עברו עליו בכפר גרמני, שבו הציג את עצמו כפולני שברח ממחנה כפייה, והועסק ברפת עד תום המלחמה. "שם זכיתי סוף סוף ליחס אנושי לאחר כל הסבל בשואה, לרבות אוכל, רחצה ומצעים נקיים", הוא נזכר.

בסוף 45' עלה ארצה באמצעות עליית הנוער ומבחינתו "נברא מחדש" בבית הספר החקלאי במגדיאל. "בעזרת העברית שבה שלטתי רציתי להיות צבר יותר מכל הצברים", הוא מציין. "כנראה הגזמתי. כשאמא שלי עלתה ארצה כעבור שנה, קיבלתי אותה כמו ותיק שמקבל עולה חדש, עם תערובת של ניכור ושל חמלה. על כך אני מתחרט".

לאחר סיום לימודיו במגדיאל עבר לתל אביב, שם נקלט בענף הבניין. "כטפסן חסכתי כל פרוטה אפשרית כדי לממן לימודי אנגלית, מתוך הערכה שזה מה שיקדם אותי בחיים", הוא מעיד.

לקראת גיוסו לצה"ל שינה את שמו לגיל "מתוך היענות לקריאתו של בן גוריון". במלחמת העצמאות שירת כלוחם בחטיבת כרמלי בחזית הצפון ובהמשך שירת באמ"ן. תוך כדי כך החל בקריירה עיתונאית כשפרסם רשימות על החבר'ה ב"במחנה" בשם הבדוי צ. גל. בהיותו גם מעין תרבותניק, כתב גיל פיליטונים לטקסי קבלת השבת וניגן באקורדיון שאמו הביאה מאירופה.

בעודו במדים למד בסמינר לשליחים ובקיץ 50' יצא לארצות הברית מטעם "הנוער הציוני", כשליח מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית. "כהכנה נשלחתי להדריך בכפר הנוער 'נווה הדסה' קבוצה של נערים ונערות ניצולי שואה מהונגריה", מצביע גיל על רגע מכונן בחייו. "באחת מהם, יהודית קון, שהזכירה לי יפהפייה מז'ורנל שאמי קראה בילדותי, התאהבתי על המקום. והיא, לימים מעצבת פנים מצליחה, הייתה לאשתי, עד לכתה מאיתנו ממחלה בעשור הקודם. אז הייתה לי סיבה טובה לא להאריך את השליחות בארצות הברית, מאחר שחששתי שמישהו יסחוב לי אותה".

גיל עשה את צעדיו המקצועיים הראשונים בתקשורת כמשכתב בעיתון "זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית, לצד לימודים באוניברסיטה העברית לתואר ראשון במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים. ב־55' החל בקריירה הממושכת שלו ברשות השידור כעורך חדשות בקול ישראל.

"אז, כשהתבססנו על שליפת חומר מהטלפרינטר, זאת הייתה עבודה די משעממת", הוא צולל אל ימי הבראשית שלו ברדיו. "כדי להפיג את השעמום יצאתי עם יורם רונן בתוכנית 'מה שהיה, היה', בשילוב של ידיעות מעניינות, כלומר פיקנטיות ומוזיקה קלה, כאשר שיר הנושא היה 'קה סרה, סרה' בביצוע דוריס דיי. בתוכנית עשינו מה שרצינו. למשל, כדי לשדר על חיי הלילה דאז בירושלים, הלכנו אל כיכר החתולות שמאחורי קולנוע 'ציון'. את יללת החתולים שם הקלטתי במכשיר הקלטה קטן שלי. אם הייתי מקליט ב'נאגרה', מכשיר ההקלטה של הרדיו, הייתה פורצת שביתת טכנאים".

ועוד סיפור מאותם ימים: "יום אחד קיבלתי למערכת החדשות טלפון מפתיע ממשה שרת. אם שר החוץ של מדינת ישראל הטריח את עצמו להתקשר אלי, חשבתי שהוא עומד להטיל פצצה עולמית, או שעשיתי משהו לא טוב. 'לא אומרים עבור, שזה תבואה, אלא בעבור', היה לו חשוב לתקן את הנאמר במהדורה".

כעבור שנתיים נטל פסק זמן מהרדיו כדי ללמוד לתואר שני בסוציולוגיה ובתקשורת המונים באוניברסיטת ניו יורק, "שם התוודעתי לראשונה לדבר הזה שנקרא טלוויזיה", הוא אומר. כששב עם התואר חווה רגע היסטורי, כשהוא, ניצול השואה, התמנה כמרכז הסיקור של משפט אייכמן בקול ישראל. "ויתרתי על מלגה לדוקטורט לצורך התפקיד במשפט", הוא מעיר. "כמובן, אינני מתחרט על כך. עד אז, כשהציבור בארץ ובעולם התוודע לזוועות השואה, לא עסקתי בנושא ובמודע התרחקתי ממנו. לקחתי את התפקיד כי רציתי לראות את אייכמן, הצורר שהיה אחראי לרצח משפחתי. ומי שראיתי שם, בתא הזכוכית, היה אדם שכל חזותו אמרה טמטום. והוא שגרם להשמדת מיליונים".

המזרח הפרוע

לאחר ששימש כראש מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב והשתתף בהכנות להקמת הטלוויזיה, חזר גיל בקיץ 65' לארצות הברית, הפעם ככתב רשות השידור בצפון אמריקה. השליחות הזאת גרמה לו "פספוס" שאין הוא סולח עליו לעצמו עד היום. "מאחר שחזרתי בשלהי 68', אני, שהייתי מעורב מההתחלה בהכנות להקמת הטלוויזיה בארץ, החמצתי את השידור הראשון שהיה ממצעד צה"ל. כנראה שאי אפשר לעשות הכל יחד. אנחנו, עם המומחים הזרים שליוו אותנו, היינו כמו מגדל בבל", משחזר גיל, אז מרכז מערכת החדשות בערוץ הראשון. "בהיעדר נהלים ברורים, כל אחד מהחבר'ה הקים לעצמו נסיכות קטנה. השיא היה שאחד מהעורכים לקח איתו הביתה גלגל עם סיפורים וכתבות, מחשש שעורך אחר יחטוף אותו ממנו. ועל התחרות עם החדשות בערבית סופר לא מעט. 'המזרח הפרוע', כך קראתי למה שהלך שם".

לדברי גיל, היריבות בין מחלקת החדשות בטלוויזיה בעברית לבין המחלקה המקבילה בטלוויזיה בערבית הייתה בשיאה. "במציאות של היום אולי זה יישמע דמיוני מה שאני הולך לספר כעת", גיל משחרר, "אבל בימים ההם, כשהחדשות מחוץ לארץ הוטסו ארצה בגלגלים, נציגים מכל אחת מהמחלקות ארבו לרכב שהביא אותם משדה התעופה ומי שתפס ראשון, שידר קודם. הלך אז לא מעט חאפ־לאפ, מה שגרם לכך שלא מעט תוכניות בעלות ערך היסטורי נעלמו כלא היו. באחת מהן היה ראיון עם בן גוריון בתוכנית 'במחיצה אחת'. נסענו אליו, לשדה בוקר, הסביבה הטבעית שלו, וישבנו שם חיים יבין, שבתי טבת ואנוכי, כתלמידים במחיצת רבם, מצוידים בשתי מצלמות ובסרט אופטי. היה ראיון מעולה. למזלנו הוא שודר פעם לפני שנעלם. מדוע נעלם? אולי מפני שלא הייתה אז מודעות היסטורית. לפחות נשארה תוכנית 'מוקד' עם בן גוריון, שנעשתה מאוחר יותר. הפעם 'הזקן' הגיע אלינו, לאולפן, כאשר היה כבר בערוב ימיו ומדי פעם איבד את זיכרונו. אז, פתאום, אאוט אוף דה בלו, הוא היה שואל את המנחה, אביגדור לבונטין, פרופסור למשפטים - 'לבונטין, מה אתה עושה פה?'. כשנגמרה התוכנית, המשכנו לצלם אותו ואז הוא דיבר בצורה משוחררת על השטחים".

צבי גיל עם ראש הממשלה גולדה מאיר לקראת הריאיון עם פרישתה, 1974. צילום משפחתיצבי גיל עם ראש הממשלה גולדה מאיר לקראת הריאיון עם פרישתה, 1974. צילום משפחתי

הוא זוכר היטב גם את השידורים ממלחמת יום הכיפורים: "הבאנו לראשונה לצופים מלחמה הביתה, בהיותי מנהל חטיבת החדשות. מה שהצופים לא ידעו, זה שלמעלה מ־60% מהחומר לא הגיע אליהם. נציגי הצנזורה ודובר צה"ל ישבו אצלנו וחתכו יותר ממה שהשאירו, דבר שהיה כרוך במאבקים איתם. התמודדנו עם בעיות לוגיסטיות. כיום אי אפשר להאמין איך הגיע החומר מהכתבים שבחזיתות השונות. קרה שקלטות הוטסו כשהן קשורות לרגלי פצועים".

ב־76' הוא יצר עם הבמאי מיכאל לב־טוב את הסרט "גלים בינוניים עד רוגשים" על "קול ירושלים", במלאת 40 שנה לתחנה, וזה היה הראשון בסרטיו התיעודיים: "כשניגשנו להכנת הסרט התברר לנו שהצרה של אובדן חומר לא הייתה פטנט שלנו, אלא הייתה גם בימי תחנת האם של קול ישראל. אז הקלטנו מחדש קריינים מפתיחת השידורים ב־36' ואפילו הבאנו את חנה רובינא, אז כמעט בגילי כיום, כדי שתשחזר את הקראת 'מגילת האש'. זה היה מרגש".

היו התערבויות של פוליטיקאים בשידורי החדשות?
"הן לא חסרו. למשל, שמעון פרס, מי שלימים הייתה לו תדמית ליברלית ואז היה נץ, דרש להעביר מתפקידו את רפיק חלבי, הכתב בשטחים. כמובן, שלא נעניתי. גולדה מאיר העדיפה מבין אנשי החדשות להתראיין אצלי. 'לבחורים שלך יותר חשוב להשמיע את עצמם ולא את מה שיש לי לומר', היא מחתה. ואילו מנחם בגין שאל אותי פעם - 'איך אני מתראיין אצלכם 20 דקות ומזה אתם משדרים דקה וחצי?'".

וכשהרסו את בניין היהלומים שלכם עם פירוק רשות השידור?
"הבניין הזה היה מקום קר, שלא היו לי סנטימנטים אליו. הרבה יותר כאב לי על הפרידה ממתחם קול ישראל בהלני המלכה, שהיה מקום חם ופנינת נוף בירושלים".

לפני 11 שנה עזב גיל, אז כבר אלמן, את ירושלים, ש"בה הרגשתי זר ומנוכר" וחזר לתל אביב, ש"בה הרגשתי תמיד בבית". גיל, אב לשלוש בנות, סב לעשרה נכדים וסבא־רבא לשתי נינות, התמקם ליד הבימה. הוא מעורה בחיי התרבות בסביבתו וכשיש הפגנה, אפשר לראות אותו צועד בה עם שלט ביד. גיל מרבה לפרסם מאמרים, לפחות אחד בשבוע, באתר שלו ובבמות אחרות. כעת, הוא כותב במרץ את ספרו השביעי, רומן שעלילתו מתרחשת בעיראק של שנות ה־40, ועוסק בפעילות ציבורית להנצחת השואה.

לבסוף, אתה מתגעגע לטלוויזיה בזמנך?
"בוודאי. העבודה בטלוויזיה של אז הייתה החמצן שלנו. חיינו את החדשות והרגשנו מגויסים להעברתן בצורה טובה בשעה שבתקופה ההיא היינו היחידים איתן באוויר".