אני שייכת לאותה קבוצה של אנשים שנהנים מאוד מספורט אקסטרים, כאשר הם יושבים על הספה בסלון וצופים באחרים מבצעים את התרגילים. את העונה הראשונה של "נינג'ה ישראל" לא ראיתי, כי חשבתי 'כמה אפשר לראות ספורטאים שונים מבצעים שוב ושוב את אותן משימות?'. גם הפעם, בעונה השנייה שהתחילה אתמול בנמל חיפה, כמעט הכרחתי את עצמי לצפות, ואני מודה שבאופן מפתיע די רותקתי למסך.



אין להשוות בכלל את הנאת הצפייה שלי מ"נינג'ה ישראל", לצפייה ב"מירוץ למיליון". האחרון מתיש את כוחותיי ועצביי עוד לפני אפילו שהתחיל, כי באמת, כמה אפשר לראות כל זוג וזוג מתמודד עם אתגרים ואי אפשר להתפטר ממנו עד שיצלח את המשימה, ואז עוברים לזוג אחר שבכלל נגרר הרחק מאחור, ואנחנו צריכים שוב לחוות איתו את כל התלאות שעבר בדרך. בשבילי זה עינוי סיני, ולא עם מחטים דקות, אלא קוצים של הקקטוס הגדל אצלי בחצר.



"נינג'ה ישראל", לעומת זאת, הוא אנרגטי, מהיר, קצבי וסוחף, עם סיפוק או אכזבה מידיים. אין זמן לחשוב, לכעוס, להתחרט או לחרטט לנו במוח. צריך לתקתק עבודה מבלי להתמהמה, כאן ועכשיו. בעצם, להיות או לא להיות, בדקות ספורות, וקאט, לחתוך, ונגמר הסיפור. לגמרי מתאים לטמפרמנט חסר הסבלנות שלי. כך שאני לגמרי מבינה את ההצלחה של הפורמט הזה.



שני הכבאים, שי וקארן, היו אתמול הראשונים שפתחו את התחרות. כבאים שבחרו במקצוע מתוך אידאולוגיה להציל חיים. גם של חתולים וברווזים. שניהם לא צלחו את המכשולים, למרות המוטיבציה החזקה, מפגן הכוח ולמרות תנועות קינג קונג של שי (שהוא גם רקדן סלסה בשעות הפנאי) שחבט על חזהו כמו אותה גורילה מפחידה, הוא נפל.



אחריהם, הגיע ארתור המתאגרף שהוא גם מאמן אישי, עם סיפור חיים הוליוודי קלאסי בסגנון סילבסטר סטלון, שחווה ילדות עם אלימות וחזר למוטב באמצעות הספורט. גם הוא לא עבר את כל המשוכות.



עידן ברלד שהוא סטודנט לתואר שני בביולוגיה, מורה ליוגה, כמעט עשה את זה, אבל לא הצליח לעבור את הקיר שהוא המכשול האחרון. בכל זאת הוא ייחרט בזכרונינו כפריק של נחשים, שאותם הוא לוכד ויש לו איתם מערכת יחסים כמעט רומנטית. מי היה מאמין שעם פנים תמימות כמו שלו ומבט של ילד, הוא ימצא חיבור מיוחד דווקא עם החיה הכי מפחידה עלי אדמות. מסתבר שמראה חיצוני לפעמים מטעה. קחו למשל את הבריונים עם השרירים והמבט הקשוח, שמתעלפים מפחד רק מלראות את האחות מגיעה עם זריקה.



יונתן, הידוע בכינוי ג'וני, קליל, שמח, עם הרבה רוח נעורים, והרבה רוח שהביא איתו מהים ששם הוא גולש להנאתו. הגולש ברוח למד דבר או שניים על שיווי משקל, מה שכנראה עזר לו להצליח בכל המשימות ודירג אותו במקום הראשון.



סול ואמור (שיהיו בריאים, עם כל השמות האלה) שכבר היו בעונה הקודמת, ניסו כוחם בעונה השנייה, אך גם הפעם נכונה להם אכזבה. אמור, עלמת החן מבין השניים, משכה את הדקות לפני כל קפיצה, כמו בטלה נובלות הטורקיות שהמצלמה מתמקדת על כל מבט או מחשבה למשך עונה שלימה. יחד עם זאת, הטריק שאמור מצאה אחרי מחשבה ארוכה, על מנת להזיז את מכשיר "הפטיש", היה גאוני, לפחות בשבילי, שלגמרי בורה בתחום.



אחרון חביב, אבל חביב ברמות שכבש את לבי, היה יניב, הפרופסור למחול בנורבגיה (נשבעת שלא ידעתי שיש פרופסורה בריקוד), שעבר את כל המכשולים בקלי קלות ובאלגנטיות, כאילו הוא מטייל בשאנז אליזה בפריז. מעולם לא רציתי שמתמודד יצליח כמו שרציתי בשבילו, ובשביל משפחתו שאיבדה שניים מבניה. יניב הוא בן 41, הכי מבוגר בחבורה, והוכיח מעל לכל ספק שזה לא הגיל, אלא התרגיל. רוצים את זה בהכי אמיתי שיש? בשבילי יניב הוא המנצח של העונה, גם אם לא ינצח בסוף.



זה היה ערב מהנה. אפילו הצמד חמד רותם סלע ואסי עזר, השידוך הטלוויזיוני הזה שבשלב מסוים בקריירה המשותפת שלהם, כ"כ מיצה את עצמו עד שלא יכולתי יותר לראות או לשמוע אותם, היו אתמול לגמרי נסבלים.