הפתגם הנפוץ "מרוב עצים לא רואים את היער" כל כך נכון כשמדובר בתוכניות ריאליטי בתחום המוזיקה. מרוב זמרים כבר לא שומעים את השירים. אם לפחות הייתה מופיעה בתוכניות האלה זמרת בסדר גודל של סוזן בויל... אבל כשהכול צפוי ואתה שומע בלופ חוזר את אותם סלסולים, אותו ז'אנר של שירים, בקול צרוד, עמוק או מצפצף, או את אותן תגובות ("עברתי פה חוויה מדהימה"), אל תתפלאו שאנשים מיצו את העניין, ומכך שהרייטינג בקאנטים.

הצפייה בחומרים הממוחזרים האלה באה בעיקר לידי ביטוי בתוכנית "דה וויס". אני כבר מזמן לא צופה אדוקה של הפורמט, אבל בסוף יום עבודה, תוך כדי שאני מזפזפת עם השלט בין הערוצים השונים, נתקלתי בדו קרב האחרון לסגירת הנבחרות של המנטורים. לא במקרה אמרתי "נתקלתי", כי זאת הייתה תקלה שחיבלה בהנאת הצפייה שלי. אמנם הקולות נחמדים, השירים סבירים והמנחים כולם בעלי שלל כוונות טובות. אבל let's face it, זו לא טלוויזיה בתחילת דרכה - כזו שפעם ישבנו מרותקים אליה ובלענו בשקיקה כל מילה שיצאה מפי הדמות שמופיעה על המסך, בין אם זה היה פופאי דה סיילור מן או חיים יבין.

היום, אחרי שהתנסינו בשפע של שידורים המגיעים אלינו מכל העולם, הטעם האישי שלנו התפתח ויודע להבחין בין טלוויזיה טובה לפחות טובה. "דה וויס" במתכונתה הנוכחית, ובעיקר בעונה זו, דומה יותר לטקס סיום החטיבה, שבו כולם מקבלים תשבוחות ודברי הערכה על תרומתם לביה"ס, אפילו אב הבית.

במקום לקבל "דה וויס" נשכני, מלהיב, עם וויכוחים נוקבים על טיב השירה של זמר כזה או אחר, קיבלנו את מועדון ההערצה ההדדית. כולם מחניפים לכולם, וקצב המחמאות שמחלקים המנטורים, גם לזמרים בינוניים, דומה לקצב ההיסטרי של צ'ארלי צ'אפלין כאשר הדביק ברגים על פס הייצור ב"זמנים מודרנים". היכן אותו מנטור קשוח שלא יחשוש להחמיר עם המתמודדים על מנת להכניס קצת עניין לתחרות המשעממת הזאת?

ואיך אפשר לסיים טקס בית ספרי בלי שיר מרגש כמו "בגלל הרוח" (פעם היינו שרים: "עוף גוזל") כפי ששרו המנטורים באווירה של קירוב לבבות ושילוב זרועות. הייתה רק חסרה המדורה, ומישהו שינגן בגיטרה. למעשה, אפילו המנטורים עצמם נראים די משועממים בעצמם, כאילו היו מעדיפים להיות עכשיו בתוכנית אחרת. הרי כמה אפשר להעמיד פנים שכולם שרים מקסים ולשקר להם שהם יהיו הלהיט הבא של ישראל?

מלבד מנטור אחד שנראה כאילו תפס אמריקה. דורון מדלי, הרכש החדש של "דה וויס". עם חיוך של אושר תקוע באופן קבוע על שפתיו, כאילו עכשיו זכה בלוטו וקיבל במה בפריים טיים, הוא מתאמץ לתת עבודה ובכל הזדמנות להשמיע את דעתו, גם כאשר אין לו דעה. כפי שמיהר ליעץ לנסרין המתלבטת, איך לבחור אחד מבין שני זמרים ששרו מוזיקה ים תיכונית. עד לרגע זה, לא הבנתי מה הוא רצה להגיד. גם לא נסרין. ממש כמו אותו תלמיד שכל הזמן מצביע ורוצה לענות, בין אם הוא יודע את התשובה או לא. נראה ששאר חברי הפאנל לא בדיוק יודעים איך לאכול את התופעה ואת האיש, ונותנים לו את הבמה במין שיוויון נפש.

גם לא ברור לי מה תורמת יובל דיין לתוכנית, מלבד פריזורה מפוארת של תלתלים מרהיבים. שלמה שבת נראה כבוי משהו, ועברי לידר שפעם היה יותר קשוח בביקורתו, זורם עם אווירת הלאבי דאבי, ובלבד שכולם יהיו מרוצים. ונסרין, תסלחו לי אבל מאיפה היא באה? חוץ מהעובדה ששמעתי שהיא הגיעה מהתוכנית "אייל גולן קורא לך", שזה כשלעצמו עובדה מביכה, אני לא מכירה אף להיט שלה, ובטוחה שכמוני כך רבים. גם בתי מעולם לא שמעה על נסרין קדרי, וכיום היא המנטורית של העונה החדשה. לא החכימו ברשת להבין שמנטורים שהם לא מהשורה הראשונה יביאו להתרסקות הפורמט?

מנחה התוכנית מיכאל אלוני, היה מצוין ב"שטיסל" ששם הוא שיחק את הדמות המיוסרת, הכנועה והדכאונית. נראה שהוא הביא איתו משהו מאותה דמות ל"דה וויס".

לא לתינוק הזה ייחלנו, ולא יועילו גימיקים כאלה או אחרים, כמו פאנל המנטורים שקמו לפתע והחליטו לעזוב את המקום, כי קשה היה להם להחליט את מי להדיח. גימיק שלא עורר שום מתח או עניין כי לפני שהם הספיקו לקום, הם כבר התיישבו בחזרה. ציפינו לאקשן, אך הוא הסתיים לפני שהתחיל. אולי אפשר להתנחם בדבר אחד. שלפחות המשפחות של המתחרים עדיין מתלהבות מ"דה וויס".