שאנן מצהיל פנים ויוצא מבסוט מכל מרואיין שלו אבל בעצם אין בפניו ברירה אחרת. ביום כזה האורח לא מקשה ולא מתקוטט עם בעל הבית. קשה גם לקבל טענה מסוג זו של המרואיין החגיגי בועז כהן - מרקיד וכוריאוגרף, המסביר כיצד ריקודי העם הפכו לכור היתוך של סוגי מוזיקה שונים ומגוונים. אז הפכו. גם אם היו משלבים באולמות ההרקדה צלילי מוזיקה קלטית עתיקה מעורבת בתופי טם טם, סופה שהייתה נולדת קקופוניה מסוג חדש. אז מה? מחר היו הישראלים מתעוררים לבוקר חדש מאוחדים יותר ומתחילים לאהוב את שכניהם? לעמוד בתור? מפסיקים להרוג בכבישים?
שאנן מאתר אנשים טובים המנסים להקטין פערים בחברה. מחפש ומוצא מתנחל המנסה לקדם יחסי שכנות טובה עם כפרים פלסטיניים מסביב. אז מה? אז לתושבי הכפרים הפלסטיניים סביב קשה לבלום את אושרם?
אז יש מספר מנהגים דתיים שעדיין לא השתנו. ברית מילה. ומה עוד? מה הן ההסכמות שעל פיהן אנו רשאים להיקרא עם אחד? אין סובלנות. אין קבלת האחר במובן הבסיסי ביותר. הזעם רק הולך וגובר. אז שאנן סטריט מאתר את אלה המנצנצים באפלה בעבודת הקודש שהם עושים, אבל עבודתם הנאה היא לא יותר מפלסטר דק על גבי הסדקים העמוקים יותר במדינה שבה ראש הממשלה בעצמו מדרבן בלי חשבון את בוחריו למהר ולהצביע בטענה ש"הערבים נעים לקלפיות". הוא חייל טוב, שאנן סטריט. שלחו אותו בערב תשעה באב לספר לעם שאי־שם, עמוק בפנים, כולנו יהודים שאוהבים אחד את השני, ושאנן הלך לבצע. אלא שכאן המשימה היא בלתי אפשרית. פה שאנן לא מספיק. צריך לפחות טום קרוז.
התרעות פיקוד העורף