סיפורם הבלתי ייאמן של השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו (‎(31, שיתחרו במוצאי השבת הקרובה בריאליטי “נינג’ה ישראל”, בשעה 21:15 בקשת 12, מתחיל בנס שקרה בפאתי צ’רנוביל, זמן קצר אחרי האסון הגרעיני שהרעיד את העולם. “נולדנו פגים שנה אחרי הפיצוץ בצ’רנוביל”, מספר רומה, שנולד הראשון מבין השלושה. “בבית החולים הרופא אמר לאמא שלנו שלא נשרוד, ושהיא צריכה לוותר עלינו. הרופא אמר שאף אחד משלושתנו לא מראה סימני חיים, אף אחד לא בכה ולא צעק, הוא הפעיל עליה לחץ רציני. בנס היא הלכה במסדרון ושמעה אחות אחת אומרת: ‘מה הרופא לוחץ על הילדה המסכנה הזו, היו תינוקות במצב הרבה יותר גרוע ששרדו’. אז היא אמרה: ‘לא משנה מה, אני לא מוותרת’, ושמרה עלינו. האחיות לא יודעות עד היום שבזכותן אנחנו חיים”.

“מאז שהיא הייתה ילדה קטנה, אמא חלמה שתהיה לה שלישייה”, מספר דניאל, שנולד אחרון. “באולטרסאונד בבית החולים אמרו לה: ‘יש לך תאומים’, והיא חלמה חלום שהיא תפסה שלושה דגים והבינה שתהיה לה שלישייה. בזמן הלידה השנייה, כשניקיטה יצא, הרופאים אמרו: ‘נעשה נוהל קיפול’, והיא אמרה: ‘חכו, יש עוד אחד’. היא ידעה שיש לה עוד תינוק”.


נינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צילום פרטינינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צילום פרטי


“אחרי האסון לא הודיעו לאף אחד כלום, רצו להשתיק, עד שמדינות אחרות הפעילו לחץ על ברית המועצות”, מוסיף רומה. “דוד שלנו היה כבאי בצ’רנוביל, הוא היחיד ששרד וחי שנים אחרי זה, כל החבר’ה שלו חלו במחלות ומתו בתוך כמה שנים. ראינו אנשים שנולדו בלי ידיים, בלי רגליים, עם ראש מוזר. זה פסח עלינו, אבל החומרים מאוד מסוכנים ונשארים בגוף 40 שנה, ככה שאי אפשר לדעת באמת”.

“היו לנו הרבה חברים, שהיו להם שש־שבע אצבעות”, מוסיף ניקיטה. “אני זוכר כאלה שהיו להם אצבעות דבוקות כל הזמן, או מצב שבו על אצבע גודלת עוד אצבע, תינוקות שנולדו בלי אצבעות”.



למה לדעתכם לחצו על אמא שלכם לוותר עליכם?
דניאל: “היום אני חושד שעשו בברית המועצות ניסויים בבני אדם. לאחרונה התפרסם הסרט ‘שלושה זרים זהים' על שלישייה שהופרדה בארצות הברית לצורך ניסוי. היינו משהו מיוחד, ואני מאמין שזו הסיבה שרצו לגרום לה לחתום ויתור. חוץ מזה חשבו שנהיה נכים. בארץ מנסים לעזור לנכים, לתת להם זכויות. אבל בברית המועצות של אותה תקופה כל מי שהיה נכה - היו מחביאים אותו”.

הייתם רוצים לחזור לשם לביקור?
רומה: “אם תשלם לי כסף, לא אלך לטייל שם”. 

הקושי שאיחד

כשהיו בני שלוש התגרשו הוריהם של השלושה, ואביהם עזב אותם ולא שילם דמי מזונות. “אבא היה בצבא, ואמא חיכתה לו שישתחרר”, מספר דניאל. “לפני השחרור הוא נכנס לעוד שלוש שנים בכלא. אז הם התחתנו ועשו אותנו ב־24 השעות שנתנו להם להיות יחד. היא חזרה הביתה והמשיכה לחכות לו עד שנולדנו”.

ניקיטה: “מרוב מה שהם עשו בתוך 24 שעות, יצאה להם שלישייה”.

רומה: “עד גיל שש היו לוקחים אותנו אליו. ואז הוא נכנס לכלא לעוד שלוש שנים על משהו שהוא עשה כשהיה שיכור”.

ניקיטה: “בתור אישה אמא נפגעה ממנו, הוא אף פעם לא ממש גר איתה. היא הייתה מספרת לנו שהוא איש לא טוב. ככל שהיא הייתה מדברת עליו יותר – ככה רצינו יותר לדבר איתו ולהיות איתו. אחרי שעלינו לישראל לא היינו בקשר איתו. יום אחד נסענו לראות אותו בלי להודיע, אחרי שלא ראינו אותו 14 שנים. עשינו לו הפתעה, והוא לא ידע איך לאכול את זה. הוא ישב בחוץ עם חברים שלו על הספסל. דניאל יצא מהאוטו, והוא לא הבין שזה הוא, ואז אני יצאתי, והוא נפל על הברכיים ולא יכול היה לדבר. אחרי זה הוא בא לארץ לחתונות של רומה ודניאל”.

עד גיל 14 חיו השלושה בעוני קשה, כשהם נאלצים לדלג בין בית הספר לעבודת כפיים באיסוף והשקיית תפוחי אדמה. “בגלל הלידה לקח לאמא המון שנים להתאושש ולחזור לעצמה פיזית ונפשית”, מספר רומה. “היא עבדה כמוכרת גלידה או בניקיונות. היא הרוויחה 70 גריבנות, כשגריבנה אחת הייתה שווה בערך כיכר לחם, ומזה היינו צריכים לחיות כל החודש. לשלושתנו יש הפרעות קשב וריכוז, ופיגרנו בלימודים. היא עבדה מעט כי ניסתה לעזור לנו בלימודים. חיינו בעיקר על הפנסיה של סבתא. לא היה לנו מה לאכול, לא היה מה ללבוש, היינו חולקים מעיל בין שלושתנו, רבים מי ילך איתו היום לבית הספר. בקיץ לא היינו קונים נעליים כדי לחסוך. אמא לא הייתה קונה בשר או שוקולד, היא הייתה לוקחת סיר גדול של מים וזורקת בפנים כרוב. אכלנו את זה עם חתיכת לחם קטנה שחולקה בין שלושתנו. היה מאוד קשה, והקושי הזה איחד בינינו”.

נינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צלם : אביטל הירש נינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צלם : אביטל הירש


דניאל: “באוקראינה יש לאנשים שטחי אדמה שהם לא מנצלים. הם נתנו לנו להשתמש באדמה שלהם בחינם בקיץ, כתרומה. מה שגידלנו כל הקיץ - אכלנו כל החורף. המים הקרובים היו במרחק קילומטר הליכה לכל כיוון. היינו צריכים ללכת לכל כיוון במשך שעה עם שני דליים כדי להביא מים. ככה זה היה עד גיל 14. בגלל שאבא שלנו לא שילם מזונות, נסענו לראש הכפר שלו, שהיה נותן לנו שני שקי קמח של 60 קילו ו־20 ליטר דבש. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד ברור. בגיל שבע כל אחד משלושתנו היה מכין כיכרות לחם. אני זוכר את המתכון עד היום”.

ניקיטה: “מתי הבנו שהיה לנו קשה? רק כשהגענו לארץ. שם לא ידענו משהו אחר. ראינו שאנחנו לא כמו כולם, אנחנו מתחת, חיינו בסוג של הישרדות, אבל לא הבנו את זה”.

רומה: “באוקראינה יש תרבות אחרת, אין מה לאכול בבית, אבל מתלבשים לפי האופנה, מגהצים תחתונים וגרביים. בגלל שהיינו במעמד מאוד נמוך, ולא התלבשנו כמו כולם, נידו אותנו מהחברה, ספגנו מכות ואלימות. הרגשנו מושפלים. חבר’ה בגילנו לא קיבלו אותנו”. 

בגיל 14 עלו ארצה, וחלה נקודת המפנה. “יום אחד הלכנו ברחוב ופגשנו חברה של אמא שאמרה לה: ‘למה את לא מנסה לנסוע לישראל, יש לך שורשים של יהודים’”, נזכר ניקיטה. “אמא אמרה: ‘אין לי מסמכים’, והחברה אמרה לה: ‘שלחתי את הנכדה לישראל, היא אוכלת כל יום תפוזים ובננות’. מאז כל היום חפרנו שאנחנו רוצים תפוזים ובננות, והיא עברה גיהינום בניסיון להוציא את כל האישורים שצריך כדי לעלות לישראל”.

אסון צ'רנוביל, 1986. רויטרס אסון צ'רנוביל, 1986. רויטרס


רומן: “לא היה לנו מסמך שמוכיח מי אצלנו יהודי. המסמך היחיד שהיה רשום בו ‘יהודי’ היה בארכיון העירייה. זה היה מסמך שאסור היה להוציא משם. פעם אחת הצלחנו לעשות העתק של זה, אבל לא מקבלים העתקים בקונסוליה. יום אחד קרה נס, הקונסול הגיע בפתאומיות לבדוק כמה יהודים יש בעיר. פתאום התקשרו לאמא שלי ואמרו לה: ‘דחוף סעי לעירייה, תבקשי שיבדקו את המסמכים שלך’. היא לא יכלה לנסוע וביקשה מניקיטה, הוא נסע אבל פספס את הקונסול, היינו מאוד מאוכזבים. אבל בסוף התברר שהוא בדק גם את שלנו, ובתוך חודשיים עלינו לארץ”.

רומה: “חלמנו על ארץ זבת חלב ודבש, תפוזים ובננות, אבל כשהגענו היה מאוד קשה. עלינו בלי כלום, ואמא עבדה בניקיונות, אבל זה לא הספיק. היא נכנסה לדיכאון, אז התחלנו אנחנו לעבוד מגיל 14 וחצי בחנות ירקות. עבדנו עבור עשרה שקלים לשעה במשך 13 שעות ביום. לפעמים היינו הולכים לבית הספר, ואחרי זה הולכים לבית ספר אחר כדי לנקות. כל ילד ניקה 8־10 כיתות, אבל לפחות בארץ לא חשבנו מה לאכול ואיך להתלבש. זה המשיך עד שהתגייסנו”.

הכל תלוי בך

מאז, הספיקו שלושת האחים לסיים את שירותם הצבאי ולבנות חיים חדשים. רגע לפני שהם מתחרים זה בזה ב”נינג’ה ישראל”, הם מצהירים כי הם מאוד קרובים זה לזה, ומתחרים ביניהם על כל דבר אפשרי, כולל על מספר הילדים שיש לכל אחד. דניאל ורומה שהתחתנו, ממשיכים לצחוק על ניקיטה שעדיין נשאר רווק.

איך הגעתם לתוכנית?
דניאל: “אני נותן פתרונות לעבודות בגובה - עולה על גגות, יורד בסנפלינג. הלקוחות אמרו לי: ‘אתה חייב ללכת ל’נינג’ה ישראל’’. חשבתי שזו תוכנית עם סמוראים וחרבות, שהולכים מכות. ראיתי פרק ואמרתי: ‘וואו, זה אני’. זה משהו שאפשר להתקדם בו לא בזכות אנשים, אלא בזכות הכוח, השכל והקואורדינציה שלך. זה ספורט שאתה לא צריך שמישהו ישלח לך הודעה, אין שיקולי רייטינג”.

נינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צלם : אביטל הירש נינג'ה ישראל: השלישייה הזהה, רומה, דניאל וניקיטה סרגיינקו. צלם : אביטל הירש


רומן: “מאז שהיינו קטנים התחרינו בהכל, בדרך לבית הספר, במקלחת, בכל דבר. דניאל אמר שהוא רשם אותי והתקשרו אלי. לא חלמתי על זה. כשהתחלתי לבוא לאודישנים, התחלתי לעשות כושר. לפני כמה שנים הייתה לי פציעה בגב, שמונה חודשים לא יכולתי לישון, לשבת. לאט־לאט עשיתי מתיחות וחזרתי לשגרה. חשבתי שחזרתי לעצמי, אבל כשהתחלתי להתאמן לתוכנית הבנתי כמה הפציעה הורידה לי מהיכולת. דווקא בזכות האימונים לקראת ‘נינג’ה ישראל’ שיפרתי את המצב שלי מבחינת הפציעה”.

ניקיטה: “מרוב שנדלקתי, חצי שנה לפני התחרות התחלתי להתאמן יום־יום, לא ויתרתי לא ביום ולא בלילה. מאוד אהבתי את הקטע שהכל תלוי בך. זו תוכנית הריאליטי האמיתית היחידה. כולם מתחרים בכולם, אבל אף אחד לא מתחרה באף אחד. תמיד ידעתי שאנחנו בחורים חזקים, אבל מאז שהתחלתי להתאמן גיליתי כמה אני יכול להיות חזק”.