לפני כשבועיים עלתה לאוויר הסדרה המדוברת "הנערים" (Our Boys), החוזרת אל האירועים האמיתיים שקדמו למבצע צוק איתן - חטיפה ורצח הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח, ומתמקדת בחקירת רצח הנער הערבי מוחמד אבו ח׳דיר. אמש הגיב בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, לסדרה וכינה אותה "פיגוע הסברתי" בטוויטר.

את דבריו כתב נתניהו עם הפניה לדבריה של הסופרת גלית דיסטאל אטבריאן: "פוסט מעולה של גלית דיסטאל אטבריאן על הביזיון והפיגוע ההסברתי שעשו לנו 'קשת' עם הסדרה 'הנערים שלנו'".

בפוסט כתבה הסופרת מדוע לדעתה הסדרה גורמת נזק תדמיתי לישראל: "חגי לוי הוא אחד היוצרים המחוננים שהכרתי, את היצירות של יוסף סידר אני פחות מחבבת, השילוב ביניהם מעניין, עוד יותר מעניין הוא האופן בו שני יוצרים ישראלים מציגים לעולם את חטיפת הנערים בגוש עציון ורציחתם על ידי פלסטינים. צפיתי בפרקים הראשונים שעלו והתשובה לשאלה הייתה ברורה מהרגע הראשון - הם לא מציגים. יעקב נפתלי פרנקל בן ה - 16, גיל - עד שער בן ה - 16, ואייל יפרח בן ה - 19, הם אולי "הנערים" עבורנו אבל לא עבור יוצרי הסדרה. עבורם הנערים הללו שנרצחו אינם אלא טאפט קיר, מקפצה הכרחית כדי להתניע את הסדרה שכל מהותה היא אחת - רצחנות יהודית מטורללת".

"ניכר שהיוצרים יצאו מגדרם כדי לייצר אמצעים אמנותיים שיגרמו לניכור ואדישות בקרב הצופה בכל הקשור לחטיפתם של הנערים ובטח בכל מה שקשור לרצח שלהם", כתבה דיסטאל אטבריאן. "האירוע כולו מוצג דרך קליפים חדשותיים קרים ומנוכרים, כמו קליפ תזזיתי, כמו דיווח על העלאת מחירי הלחם, המצלמה לא מתעכבת על הכאב של האמהות, על המתח של המשפחות, על החרדה האימתנית, את כל הרגש שבנוי היטב היוצרים שמרו למישהו אחר. משפחתו של מוחמד אבו חדיר מפלחת את המסך וקורעת את הלב, מוחמד שנרצח מתוך פעולת נקמה יהודית מגולם על ידי נער ערבי צעיר, יפה מאין כמוהו, מתוק להפליא, גוזל קטן שבא לעטוף בפיסת בד ולשמור מכל משמר. יחסי המשפחה נבנים בכישרון לאין קץ, 'משפחת בריידי' בגירסה הערבית, האב מרשים, כואב ומאופק, האמא היא אמזונה אצילית, ההורים של הנערים היהודים הם נוכחים נפקדים והצופה מיד מתחבר למאזן הסמוי שמוגש לו - אפס כאב על שלושה נערים יהודים ולב מדמם על נער ערבי אחד".




"הסדרה הזאת היא מגה פיגוע אסטרטגי למדינת ישראל, בעיקר בימים קשים בהם האנטישמיות משמאל ומימין סוגרת עלינו מכל כיוון. מה שמזכיר לי שלפני כמה שנים יוסף סידר היוצר התראיין לאיזה עיתון ואמר שם משהו בנוסח 'אני לא מאמין ששחקנים תל אביבים כמו אושרי כהן מקשיבים ליוסף סידר הדוס עם הכיפה, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש'. מה שמוביל אותי לסעיף הבא. לעולם אל תזלזלו בכוחו ההרסני של רגש הנחיתות", סיכמה דיסטאל אטבריאן את דבריה.


צריכה לספר סיפור

מנגד, היו גאלו שדווקא תמכו בייצוגים בסדרה. פרופ' חיים וייס, ראש המחלקה לספרותעברית כתב: "באופן לחלוטין לא מפתיע יוצרי הסדרה 'הנערים' עברו את טקס החניכה של התנפלות בהמית ברשתות החברתיות בסגנון הכול כלול: קללות, איומים, פנטזיות מיניות אלימות וכמובן ההשוואה שאי אפשר להימנע ממנה לנאצים. אין טעם להתעכב על תוכן הדברים או שמותיהם של המנאצים: כל ציטוט שלהם מעניק להם כוח ובמה מיותרים".

"הבחירה האמיצה בעיני של יוצרי הסדרה להתמקד באבל פלסטיני ולהעניק לו במה, מקום ודקות מורכבת מאוד של רגש (בעיקר של שני ההורים, אך לא רק) היא מעשה שלא נראה כאן. האבל הפלסטיני מתווך תמיד בישראל, דרך מהדורות החדשות, כמחזה אימים של המון משולהב, חסר ייחוד וצמא דם והתוצאה כמובן היא פחד ואימה מפני הפרא שבקרבו אנו חיים במקום הזדהות ואבל על הקורבן המיותר. הנכונות ללכת בשקט בבית ההורים, העדינות של האב והאם בשעות האיומות שעברו עליהם כל אלו מכריחים את הצופה להתבונן בדבר בו הוא לא רגיל ולא רוצה להתבונן והדבר מעורר התנגדות, זעם ואלימות".

"מעבר לכך צריך לומר שוב ושוב כי סדרת טלוויזיה, כמו שיר כמו סיפור קצר, כמו רומן או כמו כל ביטוי אמנותי אחר אינה יכולה ואינה צריכה לספר את "כל" הסיפור (עצם ההנחה שיש "כל" הסיפור מכילה בתוכה עמדה אדנותית). היא אינה צריכה לתאר את מורכבותו של הסכסוך, היא אינה צריכה להביא את מגוון הקולות, היא אינה צריכה לתת מקום לכל המשתתפים והיא גם אינה צריכה לתת הקשר פוליטי רחב (ועל כך יש מחירים לא פשוטים, כולל האידאליזציה המוגזמת של המחלקה היהודית בשב"כ, וזה ברור) היא צריכה לספר סיפור. במקרה הזה היא בחרה לספר סיפור שישראלים רבים מאוד לא רוצים לשמוע: אבל של משפחה פלסטינית".