"מאז המהפכה הדיגיטלית, הצורה שבה אנחנו מסתכלים על המציאות השתנתה באופן דרמטי", מספר העיתונאי ויוצר הרשת איתי אשר, ממקימי חטיבת הדיגיטל של "כאן", ויוצר "דוקותיים" - סדרת הרשת הפופולרית ביותר בישראל, המתעדת סיפורים מיוחדים של אנשים פרטיים ומרתקים – מ"מרת ישראל", דרך סטנדאפיסט דרוזי ועד מדריכת אורגזמות. ביום שישי הקרוב, יעביר אשר את הסדנה "איזה סיפור מטורף" בכנס "סינמטק תל אביב מתחבר לרשת", המנסה לגשר על הפער בין התקשורת המסורתית מול החדשנית.

"בעבר, אם הייתי צריך לסקר פיגוע, הייתי נוסע עם צלמים נגד כיוון התנועה כדי להגיע מהר. אם התמזל מזלי, הייתי מביא דיווחים של מי שנמצא שם 15 ו־10 דקות אחרי. היום לא צריך צלמים, כי אתה מקבל אוטומטית את הצילומים מטלפונים של אנשים. כשאתה רואה פיגוע קורה בזמן אמת, מה אתה צריך אנשים שיספרו לך מה קרה?".

"או למשל, משאית התנגשה בגשר. כל הכתבים נוסעים לשטח - מה יותר מעניין, לראות אותם עומדים עם ההריסות ברקע, או לראות וידיאו של אדם שהיה שם וצילם את זה במקרה? כל הכתבים שמדווחים, עומדים מול המצלמה ומקריאים הודעות דובר. אין להם זמן לבדוק כלום. הכל קשקושים אינסופיים. בלה בלה בלה. דובר המשטרה אמר ככה, וההוא אמר ככה. אני רוצה להראות את מה שקורה מאחורי. את האמת. כבמאי, אני מתנהג כאילו הייתי מצלמת אבטחה, או שהייתי אדם שמתעד אירוע עם הסמארטפון".

אשר, שהיה במשך 18 שנים חלק מעולם העיתונות הקלאסי, החל דרכו ככתב לענייני תל אביב במעריב, התקדם בין התפקידים השונים, עד שהפך לראש אגף החדשות של העיתון. בגיל 45 מצא עצמו מחוץ לכותלי מעריב, והחליט להמציא את עצמו מחדש.




"עמדתי מול שוקת שבורה", הוא נזכר. "הרגשתי שמקצוע העיתונות מת, ופשוט התחלתי לייצר דברים בכוחות עצמי. האמנתי בעצמי. לקחתי צלם והתחלתי להפיק סרטונים. הבנתי שזו הדרך היחידה. אני לא יכול לחכות לאף אחד שיסדר לי ג'וב. באתי לכל מערכות התקשורת בישראל עם עשרה נושאים לסדרת רשת. כולם הסתכלו עלי כמו על משוגע. שלוש שנים אחרי, כל רעיון שחשבתי עליו, יצרתי אותו והוא נהיה ויראלי. לא למדתי קולנוע ולא למדתי טלוויזיה. אולי בגלל זה זה מצליח ונראה שונה".

במסגרת "דוקותיים", שזכתה לביקורות חיוביות והפכה לתופעה ויראלית, יוצר אשר פרק או שניים בשבוע, שזוכים למעל 300 אלף צפיות כל אחד. כל פרקי הסדרה, המתמקדים באנשים "רגילים" ולא בסלבריטאים שחורשים את המסך, צברו עד כה 55 מיליון צפיות.



"אני מחפש בראש ובראשונה דמויות שאומרות משהו על החברה הישראלית ב־2019", הוא אומר. "החברה החדשה שמושפעת באופן דרמטי מהמהפכה הדיגיטלית, שזו המהפכה הכי גדולה שמתרחשת כאן. אני אוהב לבחון אותה, והדמויות שלי צריכות לספר משהו על המהפכה התודעתית הגדולה הזו. כמובן שחשוב לי הצד של הוויזואליה, שיצטלם יפה ומעניין. בלי זה אין סיפור. אני לא בוחר אנשים על פי שבלונות. אם בעבר, כראש דסק חדשות, הייתי יכול לסיים גיליון עם חמש כותרות נוסח 'אלה נגד אלה', הרי שהמציאות לא כזאת. כולם נמצאים על ספקטרום בין ימין לשמאל. בין דתיים לחילונים. כל הקונפליקטים האלו לא באמת קיימים. הדברים במציאות אף פעם לא שחור־לבן".

"אני לא עובד עם יחצנים או דוברים. כך, למשל, אחד הפרקים עוקב אחרי יעל די, אמנית ורקדנית שכובשת את במות המועדונים עם אש ודמויות מיניות. מצאתי אותה רוקדת עם חישוק במועדון בבאר שבע, ושאלתי את עצמי: מי זאת? מה הסיפור שלה? אלה האנשים שאני מביא לסדרה. לרוב אני מגיע לאנשים בעיקר בגלל שאני מסתובב הרבה בארץ, ומשתדל לצלם כמה שיותר פריפריה. אם יש לי יותר מדי צילומים בתל אביב, מבחינתי זה כישלון. אני רוצה להביא סיפורים כמה שיותר מרחוק - דימונה, ירוחם, גדרה, קריית עקרון וחיפה".



מה האתגר הכי גדול בעבודה שלך?
"אני עושה את זה שלוש שנים וחצי. הדבר הכי מאתגר הוא להיות מקורי, לא לחזור על עצמי, לא לשעמם את עצמי, לחדש לאנשים וכל הזמן לפרוץ גבולות. אנחנו מייצרים אג'נדה אחרת מתקשורת המיינסטרים, בזכות העובדה שאחרי 20 שנה במקצוע אני יודע איך התקשורת עובדת. אני יודע להיות הפוך ממנה, ושם קורה כל הקסם".