“מאה אחוז" הוא פרובוקציה. במעטה של סיפור הצלחה יוצא דופן מתאר הסרט כיצד בשנים האחרונות ניצב בית הספר התיכון היחיד ביישוב הדרוזי בית ג'אן במקום הראשון בארץ באחוז הזכאים לבגרות - שאגב עומד על 100 אחוז. במילים פשוטות, כל תלמיד ותלמידה המסיימים את לימודיהם בבית הספר עושים זאת כשבתיקם תעודת בגרות.

וכאמור, ההישג היוצא דופן הוא בבית ג'אן. בבית ספר שתקציבו מצומצם, שאין בו “מותרות" כשיעורי מוזיקה וספורט. ושיטות הלימוד בבסיסן עדיין מיושנות. כלומר מודלים חדשים של לימוד שנוחלים הצלחה בבתי ספר בפינלנד, למשל, ששרי חינוך שלנו מרחיקים עד לשם במחלקות ראשונות כדי להתרשם ולקנות בדיוטי פרי, לא הגיעו עד בית ג'אן. סתם יושבים בכיתה, משננים חומר, נבחנים עליו שוב ושוב ואז, בסוף שמינית, הוקוס פוקוס ויש תעודת בגרות.

שלוש שנים עקבו יוצרי הסרט, יעל קיפר ורונן זרצקי, אחר תלמידי בית הספר מקיף בית ג'אן - בביתם, בכיתות - וזכו לשיתוף פעולה יוצא דופן מצד המורים בניסיון להבין כיצד מתרחשת האנומליה הזו בארץ שהחינוך בה רק הולך וצולל מטה.

אם יש נוסחה מנצחת המובילה להישגים היוצאי דופן הסרט אינו חושף אותה. הסרט חושף את המורה והמנהל ג'לאל סעד, מורה בעל סבלנות פילית, עיקשות ומעמד של פחות או יותר ראש עיר, המתיר לו כניסה לבתי התלמידים, חיבוק כאן, נזיפה בהם ובהוריהם שם, ובעיקר חוסר מוכנות לוותר ולו על תלמיד אחד.

מחזור אחר מחזור, בתסרוקת זנב סוס, בצעד כבד, מתנהל ג'לאל סעד ברחובות בית ג'אן התלולים אל ביתה של תלמידה לברר מדוע לא הגיעה הבוקר לבית הספר, ממשיך לביתו של תלמיד אחר המעדיף לצאת לעבודה עם אביו או לרכוב על סוסתו. בזו אחר זו הוא ממוסס התנגדויות, מחלץ התחייבויות, משיב אותם לספסל הלימודים עד הפעם הבאה שיחסירו יום, עד הציון הנמוך במבחן הבא שאותו צריך לתקן, עד תעודת הבגרות.

דבר אינו חומק מעיניו של ג'לאל. אם הוא מזהה ירידה כיתתית בציוני מתמטיקה, הוא מכריז על יום חיזוק במתמטיקה, שבו לומדים התלמידים ברציפות את המקצוע משמונה בבוקר עד אחת־עשרה בלילה. הכל מצייתים לסמכותיות שלו, איש אינו מתנגד, וכחיילים טובים הם מתיישבים בכיתה ליום לימוד בן 15 שעות. נסו לבצע את התעלול הזה, נאמר, בבית ספר בתל אביב, ונראה אם תשובו הביתה בשלום.

בית ג'אן, לצורך העניין, היא מעבדה סגורה. באוכלוסיית מיעוט מוחלשת ומסוגרת הנאבקת על מקומה בחברה הישראלית, מעמד הלימוד ומעמד המורה באופן טבעי יהיו גבוהים יותר, והתלמידים והוריהם יהיו קשובים לו יותר מאשר בשאר בתי הספר בארץ. ספק גם אם יימצאו מורים רבים בעלי סבלנות ומסירות ועיקשות כמוהו. לא שחסרים מורים מסורים באוכלוסייה הישראלית הכללית. אלא שתחושת השובע ואווירת חוסר הכבוד, שהכו שורש בקרקע החברה הישראלית, שוללות מראש אפשרות מפגש כה מוצלח בין בית ספר לתלמידיו, כמו זה המתקיים בבית הספר התיכון בבית ג'אן. ועם זאת היה ראוי, ובוודאי לא מאוחר, שאנשי אקדמיה וכמה נציגים ממשרד החינוך יתנחלו בבית ג'אן לתקופת מה כדי ללמוד מה יש שם שעובד כל כך יפה ולהפיק לקחים שאולי ניתן יהיה ליישמם בשאר מערכת החינוך. 


אומנם לא ניתן יהיה להגיע לשם בטיסה במחלקות ראשונות, והמסקנות בוודאי לא תהיינה כאלו שיצביעו על כך שיש להגביר את לימודי היהדות ולטייל יותר ביו"ש ורק כך תשיג מערכת החינוך את השיפור הנדרש, אבל אולי שם, במעבדה הקטנה והסגורה בבית ג'אן, תלמד המערכת הנכבדת כיצד עושים את הדבר הזה הקרוי חינוך. אבל שלא יפריעו לג'לאל. שוב הוא משרך את רגליו ברחובות בית ג'אן, להעיר את הנרדמים והעצלים של מחזור התלמידים הבא.

"מאה אחוז", יום א', 1.9, 21:05, כאן 11