המיני־סדרה "אלי", המבוססת על סיפורו של המרגל הישראלי אלי כהן, שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס בכיכובו של סשה ברון כהן, מצטרפת לגל סדרות דרמה המבוססות על סיפורים אמיתיים, ששוטף את המסך הקטן בחודשים האחרונים. בהן ניתן למנות את המיני־סדרה מעוררת המחלוקת "הנערים", שנוצרה בהפקה ישראלית־אמריקאית ומבוססת על סיפור החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון בידי מחבלים פלסטינים ביוני 2014, ועל רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר שבוצע בעקבותיו; המיני־סדרה האמריקאית־בריטית "צ'רנוביל", המגוללת את המאורעות שמאחורי האסון הגרעיני החמור ביותר שהתרחש באפריל 1986 בכור הגרעיני של אוקראינה, ברית המועצות; והמיני־סדרה האמריקאית "כשהם רואים אותנו" (When They See Us), המבוססת על מקרה אונס ותקיפה שטלטל את ארצות הברית, שהתרחש בשנת 1989 בסנטרל פארק בניו יורק. הסדרה בוחנת את חייהם של חמשת החשודים ומשפחותיהם לאחר שהועמדו לדין.

הסדרות הללו לא רק הצליחו לנער את הצופים בבית מאדישותם, אלא גם לייצר שיח אמיתי ונוקב לגבי דרך הצגת האמת בסיפורים הללו. כך למשל, בעקבות שידור "הנערים", פנו 120 משפחות שכולות במכתב לרשת HBO בטענה כי בסדרה מוצג הטרור היהודי כשווה ערך לטרור הפלסטיני. בין המבקרים הבולטים היה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתיאר את הסדרה כ"אנטישמית" וטען שהיא "מוציאה שם רע ושקרי לישראל". כמו כן, קרא להחרים את קשת 12, בין היתר בשל שותפותה בסדרה, ועל רקע מאבקו בערוץ בשל פרסומי התמלילים וההדלפות מחדרי החקירה בתיקים נגדו. חלק מהביקורת נגד הסדרה עסקה בכובד המשקל שהוענק לסיפור של רצח אבו ח'דיר לעומת המשקל שהוענק לסיפור הנערים החטופים, גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח.

מה עומד מאחורי גל הדרמות שחוזרות לסיפורים ההיסטוריים הנפיצים, ושלא פעם מספרות אותם מתוך עמדה פוליטית מובהקת? "השאלה הראשונה שיוצר צריך לשאול את עצמו היא למה אני מספר את הסיפור הזה דווקא עכשיו", אומרת יפעת קידר, מרצה, מנהלת פיתוח תוכן בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה ובמאית. "במקרה של 'הנערים', יש פה מצד אחד ביקורת, אבל מנגד, יצירה כזו מעידה על כוחה של חברה, שיכולה בסופו של דבר לשאול גם את השאלות הקשות. התעסקות טלוויזיונית דרמטית בנושא מורכב ששופכים עליו אור ומתעמקים בו מכל מיני זוויות - זה קודם כל סימן לחוסן של חברה מתקדמת. אין ספק ששימוש בחומרים אמיתיים בא לגרד לפעמים דברים לא נוחים".

הגל הנוכחי הוא כמובן רק אחד מני רבים ששטפו את המסך הקטן לאורך השנים. הטלוויזיה הבריטית ידעה גל כזה, בין היתר, בשנות ה־70 וה־80, עם עלייתן של סדרות דרמה היסטוריות, שהופקו אז כמעט בסיטונות, בהן למשל "אני קלאודיוס" מ־1976, המגוללת את סיפורו של הקיסר הרומאי קלאודיוס, הכותב את ההיסטוריה של השושלת היוליו־קלאודית למען הדורות הבאים; או "היהלום שבכתר" מ־1984, שחוזרת לשנים האחרונות של תקופת המנדט הבריטי בהודו.

"הסדרות הללו עוררו הרבה מאוד שיח בקרב הקהל האנגלי", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל ובבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "לשמחתנו, כיום יש הרבה יותר דרמות. לפני כמה שנים הייתה תחושה שהריאליטי יקבור את כל מה שאיכותי בטלוויזיה. ההצלחה של כל מיני סדרות מהז'אנר של פשע אמיתי הוכיחה לגופי השידור שיש נדבך נוסף של עניין כשהסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים".

מה הערך המוסף של סדרות כאלה?
"יש פה עניין נוסף כשאתה יודע שזה קרה באמת. כצופה, אתה מיד תוהה למה מציגים את זה מנקודת מבט כזו ולא אחרת. זה מיד מעורר את השאלות הללו".



כמעט נאמן למקור

האם לסדרות הללו עלולה להיות השלכה על תפיסת ההיסטוריה של הדורות הבאים, שלא בהכרח ינברו בספרי ההיסטוריה? כך קרה, למשל, לאחר שידור הסדרה "ללכת עם דינוזאורים", סדרת טלוויזיה מוקומנטרית של BBC מ־1999, בקריינותו של קנת בראנה, שסקרה את חיי הדינוזאורים על פני כדור הארץ החל מהופעתם ועד להכחדתם.

"ברור לכל בר־דעת שאף אחד לא יכול לצלם דינוזאורים אמיתיים, לנוכח העובדה שהם נכחדו לפני עשרות מיליוני שנים", מסבירה ד"ר ברנשטיין, "אבל הושקעו כל כך הרבה מאמצים להראות שהיצורים בסדרה הם דינוזאורים אמיתיים, שזה לא מפתיע שאנשים אחר כך חשבו שכך נראים דינוזאורים, וזה מה שהם יודעים היום על דינוזאורים, ואף אחד לא ילך לחקור עכשיו אם זה נאמן למקור. סביר להניח שהיוצרים יישרו קו עם ממצאים של חוקרים, אבל ידוע לנו שיש גם דעות אחרות בנוגע למחקרים הקלאסיים על דינוזאורים. הטלוויזיה משקיעה המון מאמצים בשחזור אירועים היסטוריים כך שייראו אותנטיים, ואנשים נוטים לקבל את זה".


כל האמצעים כשרים

לא פעם בוחרות הסדרות הללו לטשטש את הגבול בין מציאות לבדיה. כך למשל, ב"הנערים" משולבים קטעי חדשות אמיתיים. ב"צ'רנוביל", כמו בסדרות קודמות, קטעי הסיום מראים צילומים אמיתיים מהתקופה, ואת האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות המרכזיות.

הקו הדק העובר בסדרות אלו בין אמת לדמיון, ובין "אובייקטיביות" לנקיטת עמדה פוליטית, מציף לא מעט דילמות תוך כדי צפייה. "בסופו של דבר, השאלה היא איך מציגים את הדברים, מה יוצרים מהחומרים, וכמה זה תורם לשיח ולחשיבה ביקורתית", אומרת קידר. "במעבר בין חומרים אמיתיים לפיקציה יש הרבה כוח. ב'הנערים' השימוש שעשו בו הוא מבריק ולא פופוליסטי. זו דווקא סדרה מאוד מאופקת. אין בה מלודרמה, החיבור עם החומרים האמיתיים נותן כוח לסיפור, וזה מעלה שאלות. כל יוצר חייב לזכור שבסופו של דבר ייתכן שזה מה שיישאר, ושכל סיפור הוא נרטיב שמישהו רוצה להשפיע עליו".

"יכול להיות שבעתיד הדור הצעיר לא יצרוך את המידע ממקור אחר, ולכן צריך לגלות אתיקה ואחריות. צריך לבוא ולהגיד: יש פה סיפור שמוצג בצורה מסוימת, שבאה לערער ולאתגר את החשיבה, לתת נדבך ביקורתי. מנגד, זה עוד חלק בים של מידע. אפשר לפתוח צוהר, לגרום לאנשים להתעניין בפרשה, לחפש עוד מקורות, להתווכח עם חברים, לעורר שיח. כל הדיונים על אסון צ'רנוביל רק מראים כמה זה חשוב. פעם עברו 30 או 40 שנה עד שנגעו בנושא היסטורי, ואילו היום יש צורך חברתי להציף את הדברים מוקדם יותר, כמו שאנו רואים ב'הנערים'".




ד"ר עמית לביא דינור, סגנית דיקן וראש התמחות תוכן ויזואלי בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, סבורה שהגל האחרון נובע מכך שהצופים פחות רגישים לדרמה. "מה שמאפיין צעירים היום הוא שסף הריגוש שלהם מאוד גבוה", היא אומרת. "הם צריכים את העניין, את המלודרמטיות. ברור לנו היום שלספר רק את הסיפור כדוקומנטרי לא יעבור מסך. השילוב הנכון הוא להפוך את הדוקו למשהו דרמטי ולהשתמש בכל האמצעים".

איפה בכל זאת צריך להיזהר?

"בתחום של האתיקה. זה אומר לא לטשטש יותר מדי את הדברים, להישאר נאמנים לנרטיבים. להשתמש באמצעים הדרמטיים כדי לספר את הסיפור כפי שהוא היה, בלי לבלבל או לטשטש, כי בכל זאת זה חלק מז'אנר. כיום הקהל זקוק יותר לריגוש הגדול, להיסחפות. חלק מהעניין הדרמטי מועצם כשמשתמשים בקטעי חדשות אמיתיים. זה נועד לחזק את האמת של הסיפור, לתת לנו את ההרגשה שאכן אנחנו רואים את מה שהיה. הטשטושים הללו עלולים להיות בעייתיים עבורנו. לכן צריך לדעת היטב את המינונים".

...