אני מוכן להישבע שידעתי שהבחירות הן בספטמבר. מתישהו באמצע כזה. ההודעות לבוחר כבר על השידה מספר שבועות. ומהקולות הבוקעים מהטלוויזיה שמו של החודש התשיעי עלה לא פעם. אבל רק כשהחלו להקרין את הקדימונים לשובה של "ארץ נהדרת", טרחתי לבדוק את המועד המדויק. עניין אותי לדעת כמה פרקים הם יספיקו לשדר לפני הבחירות. אז פשוט הלכתי למחשב, והקלדתי בגוגל "בחירות 2019". שכה אחיה. צריך לפנות את 17 בחודש מפגישות!

פעם יום בחירות היה בשבילי אירוע מכונן. אני זוכר עד היום בעל פה תאריכים מדויקים מימי הבחירות של שנות ה־80 וה־90. אפשר אומנם לייחס את נפילת העניין שלי לעובדה שזו מערכת הבחירות השנייה בתוך מספר חודשים. אבל גם קודמתה לא ממש עוררה בי רוח קרב.

ביום שני השבוע, קדימונים דרמטיים בישרו לאורך כל היממה על הקלטות חדשות של נתניהו שישודרו ברשת 13. זה עורר אצלי לרגע את הדגדוג הישן, של מכור לאקטואליה. אבל כשהגיעה השעה היעודה, העדפתי להימלט לספר מתח שמתרחש בגרינלנד בשנות ה־70. ידעתי שממילא אקבל את תמצית הפרשייה החדשה בכל מדיום אפשרי. וכך היה כמובן. "איוב, אתה השתגעת?". וגו'. התעדכנתי. ואז שבתי בחדווה למתח האתני שבין הדנים והאינואיטים בגרינלנד. זה לא שאין עניין ציבורי בהקלטות האלה. מדובר בראש ממשלה שאולץ לפרוש מתפקידו כשר תקשורת כדי לא להתערב בשוק התקשורת, ונשמע באופן ברור כמי שמפר את ההנחיה הזו. אבל אשקר אם אגיד שזה הדיר שינה מעיני.

אפילו התקרית הקודמת של נתניהו עם התקשורת, שהתרחשה ימים ספורים קודם לכן, כשקרא לתומכיו להחרים את שידורי קשת באמתלה סופר־מניפולטיבית של יצירת סדרה "אנטישמית" לדבריו ("הנערים") לא העלתה אותי על בריקדות. אף על פי שברור לי לגמרי שזו דרכו הנלוזה לאיים על ערוץ שמפרסם עליו חשיפות שליליות בתדירות גבוהה, ושאמירות כאלה עלולות לפגוע ישירות במקצוע שממנו אני מתפרנס. התעצבנתי לרגע, יכול להיות שאפילו הפטרתי קללה, אבל המשכתי הלאה בקלות. התגלתה עוד גופה בשלג הגרינלנדי.

באופן כללי, כבר הבנתם, אני הולך ונהיה אדיש לאקטואליה. ולא רק בענייני נתניהו. שומר כל הזמן על קשר רציף עם הכותרות, אצביע בבחירות, גם אתאכזב כנראה מהתוצאות, כרגיל. אבל בגדול אני יושב על הגדר, רגל פה רגל שם. עוטף את עצמי במסך עשן.

יש כמה הסברים אפשריים לאדישות הזו שנפלה עלי. והם לא בהכרח סותרים. הראשון הוא שמדובר בעייפות החומר. אנחנו מופצצים מכל עבר באקטואליה. פעם הסתפקנו בעיתון יומי ובמהדורת חדשות טלוויזיונית אחת בלילה. היום זה נמצא בכל מקום, כל הזמן. תחנות רדיו, אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות. העיסוק האינסופי הזה הופך את החדשות למשהו שהוא על גבול הבלתי נסבל. וגורם לך, אפילו בתת־מודע, לנסות להימלט ממנו לטובת תכנים אחרים.

הסבר אחר הוא שמדובר באמצעי הכרחי לשמירה על שפיות ושקט נפשי בתוך המקום המטורף הזה. כל כך הרבה דברים מתרחשים פה ביממה אחת, חלקם מקוממים וקשים לעיכול, ואם אקח את כולם ללב, אתקשה באמת לנהל את העניין הזניח הזה, שנקרא חיי האישיים.

ההסבר האחרון הוא שבגילי המתקדם פיתחתי סוג של פרופורציות - אם תרצו, בגרות - שמאפשרות לי לראות את העולם בפלטת צבעים שיש בה הרבה יותר משחור ולבן. אני מבין היום שאין כמעט צדק מוחלט וצדיקים מוחלטים, ושמאחורי כמעט כל עמדה גלויה חבוי אינטרס נסתר. זה לא שהפסקתי להבחין בין טוב לרע, או שכבר אין מאבקים שלדעתי חשוב לנהל. אבל התמונה הרחבה מרככת את הזעם. כך, למשל, כשנתניהו מנהל מלחמה מקוממת בכלי התקשורת, אני מזכיר לעצמי שחלק גדול מהם מונעים בעצמם משיקולים כלכליים וכוחניים גרידא, שעטופים במסווה אידיאולוגי או מקצועי. מה עוד שממרום גילי, והודות לזיכרוני הטוב, אני יודע שפעם לא היה בהכרח יותר טוב. בכל התחומים. ולכן גם לא צריך להתרגש מכל דבר. עדיף להתעמק בתעלומת הרצח בגרינלנד.




על הסכין

1. העונה השנייה של "mind hunter" (נטפליקס) טובה לא פחות מקודמתה. היא סוקרת יחידה מיוחדת ב־FBI שהוקמה בסוף שנות ה־70 והתמקדה בלימוד פרופילים נפשיים של רוצחים סדרתיים מוכרים ויישום המסקנות בחקירות שוטפות. בניגוד למקובל כרגע, הקצב אטי, אין כמעט סקס, והדמויות הראשיות סולידיות למדי. ועדיין, זה עובד נהדר.

2. החיבור בין מוזיקה והומור הוא תמיד טריקי. המאזין הממוצע חושד בבדרן שמתחיל לשיר ש"הוא לא מתכוון ברצינות", וזה נתפס כדאחקה. פרויקט "שירי מרפסת" של רועי כפרי וטל טירנגל שהחל כמופע ויצא עכשיו כאלבום אולי ישבור את הסטיגמה, כי לצד ההברקות המילוליות הנהדרות יש בו גם מוזיקה וגרוב אמיתיים ומגניבים לגמרי.

3. אלי רוזן הוא מוזיקאי שמתמחה בהגשת סיפורים בשיר של שלוש דקות, באופן עדין ורב־קסם. הוא הוציא עד היום שני אלבומים מוצלחים והשלישי החדש, "אור וצל", לא מאכזב. אפיזודות כאילו בנאליות מחיי אהבה, זוגיות ופרידה, שרוזן מגיש באופן צנוע וייחודי, שגורם לך להתחבר אליו רגשית מיד. מושיק קופ הפיק יפה, חבר נכבד של מוזיקאים מלווה.