לפסטיבל הוא מגיע בנסיבות משפחתיות. לו ולרעייתו, מילדה, עורכת דין, שתי בנות. “הילדה שלי רצתה להשתתף בפסטיבל וביקשה ממני טקסט להצגה”, מעיד איברהים. הילדה, אמירה, כבר בת 34, אם לילד בן שמונה, בוגרת האקדמיה למשחק שהקים ברמאללה, והוא שמח למלא את מבוקשה. לדבריו, כחובב קריאה נלהב איתר סיפור מאת הסופר הפולני אנדג’י מלישקה והפכו ל”מאג’דה”, הצגת יחיד בביצוע בתו.
ליצירת המוזיקה להצגה גייס את בתו השנייה, תמרה, שלמדה תיאטרון באוניברסיטה העברית. כשאני מעיר לגבי שמות בנותיו, מגיב איברהים בנימה מחויכת ומפויסת: “תמרה זה שם רוסי ואמירה שם ערבי. אתם לוקחים כל דבר מאיתנו ועושים אותו שלכם. לא מספיק שלקחתם מאיתנו את הארץ שלנו, גם את החומוס והפלאפל”.
שם משפחתן של בנותיו, חבש, מצביע על הקשר מרתק. גיבור סיפורנו, בן ה־73, נולד ברמלה כג’ורג’ חבש, כמו דודו הידוע לשמצה, ראש “החזית העממית לשחרור פלסטין”. כשהפך לסמי בטלוויזיה הישראלית, המיר את שם המשפחה הבעייתי לאיברהים, שם אביו.
“ב־48’, כשהייתי תינוק, שמו אותנו על משאיות וזרקו אותנו על הגבול, בלטרון”, הוא מספר. “כשעברנו לירדן, גדלתי בעמאן, שם אהבתי להשתתף בהצגות בית הספר והושפעתי ממורה שהחדיר בנו את אהבת התיאטרון. ‘עדיף לקרוא מאשר ללמוד בעל פה’, הוא היה אומר לי. פעם אותו מורה רשם אותי לספרייה כדי שיהיה לי מה לקרוא”.
עם סוסו - בדיבוב הצעירה הירושלמית לביבה דריני - בובת הילד שלו, סיפר סיפורים ושר שירים תוך כדי הפגנת קסם אישי. הוא יצא לצילומי הסדרה ברחבי המדינה, “מראש הנקרה עד אילת. זה היה כיף וגם עבודה קשה. שילמו לנו גרושים ואני אף פעם לא הייתי באופן רשמי עובד של הטלוויזיה, אבל נתנּו את הכל. ההצלחה הייתה מיידית. זאת הייתה התחלת הטלוויזיה בישראל והקהל התפעל מהתוכנית כאילו שהייתה משהו שהגיע מהחלל. לזמן קצר נהייתי השחקן מספר אחד מבחינת הפופולריות. מצד שני, בבת אחת נהייתי של כולם, ערבים ויהודים כאחד. עצרו אותי ברחוב והייתי חייב לחייך. כולם קראו לי סמי. היו טקסטים שלא הסכמתי לקרוא בתוכנית. מה שלא רציתי להגיד, לא אמרתי, בטח לא על דו־קיום, שלדעתי לא הולך ביחד עם הכיבוש”.
תהילתו הטלוויזיונית נמשכה כשש שנים, עד שהתוכנית של חייו התאדתה ב־74’. לדבריו, העובדה שהתהליך לא קרה בבת אחת הקלה עליו. “כיום, כשמברכים אותי ומזכירים לי דברים מהתוכנית, זה מחמיא לי עוד יותר”, טוען איברהים, שמאז משקיע את מרצו בתיאטרון. הוא גם הופיע בשלושה סרטי קולנוע, באחד מהם בתפקיד סנטה קלאוס.
כעבור כ־20 שנה, ב־95’, הוא שיחק את אביו של רומיאו, בהפקה יהודית־ערבית מיוחדת של שחקני החאן ושל תיאטרונו, “אל־קאסבה”, בבימוי משותף של ערן בניאל ופואד עווד. ההצגה שנישאה על כנפי הסכמי אוסלו הייתה הצלחה אמנותית וכישלון מסחרי. “חשבנו שיהיה טוב לעשות הצגה כזאת למען השלום, אך זאת הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית לשווק אותה בארץ. הועלו כל מיני טענות נגדה, ולערבים לא התאפשר להגיע אליה”, נזכר איברהים, שמדי ערב היה יוצא לקהל ומעיר שיש עדיין כיבוש בישראל. “באירופה דווקא התקבלנו בחום רב”.
התרעות פיקוד העורף