אולי זו חוויית הצפייה האיטית, הכבדה. אולי כי המוחות שלנו הפכו פירה מרוב תוכניות ריאליטי. אולי כי העיסוק בישראל תחתית, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב"רק היום", מנותק לגמרי מהמציאות העכשווית. כך או כך, הסצינות חולפות כמו החיים עצמם. וכשזה בטלוויזיה, זה מה זה מייגע.
אם כבר מדברים על תודעה כוזבת, אזי בניסיון לשרטט את החברה הישראלית דרך רקמותיה החלשות והשיקומיות, נוצר, כביכול, רושם, כאילו יש ישראל אחרת – טובה, יציבה, משכילה, מוארת ונאורה.
לכן אני מוצאת נחמה באפשרות שאולי חבויה כאן תת־פרשנות נוספת, ששופכת אור על דור שלם שנולד כאן, אך ככל הנראה לא יזכה להגיע לבית משלו. בהקשר הזה, ההוסטל "רק להיום", אינו אלא משל ומראה שחורה לחרדה קיומית כלכלית יומיומית, שבה אזרחי ישראל הם ההומלסים האמיתיים, שחיים במציאות ארעית ואקראית.
התרעות פיקוד העורף