בימים הקשים האלו של בחירות וקואליציה, שומר נפשו מתרחק מערוצי החדשות, לוקח את תרמילו ויוצא לנדוד במחוזות הסדרות, גם בכאלו שבדרך כלל הוא לא מבקר בהם. למשל, "מטומטמת", שפגשתי בה בעונתה הראשונה, ואף על פי שההתרגשות סביבה הייתה רבה, לא נהניתי, לא אהבתי, ואחרי כן רק לעתים נדירות הייתי קופץ לביקור חפוז, בייחוד בימים שהיחסים בין אורנה בנאי לבת חן סבג עדיין לבלבו, כדי שאוכל להעמיד פנים בשיחות סלון שאני מעודכן ומבין, ועל הדרך גם כדי לוודא שעדיין אינני אוהב ואינני מחמיץ דבר.

אז ככה יצא שלא תכננתי להשקיע זמן צפייה בפתיחת העונה השלישית, אבל אז פרצו הבחירות, ואורנה ובת חן נפרדו - "אני ציפור פצועה", קוננה בנאי - ואמרתי לעצמי שאם עד כדי כך, אז אולי בכל זאת.

פרמיירת "מטומטמת", עונה 3. כתב: קיץ ברבנר. צילום: נבו שפיר.


הנה הבשורה, בתום צפייה בפרק הראשון: "מטומטמת" היא סדרת הדרמה הישראלית המוצלחת ביותר שאני לא מתכוון לצפות בה. היא בוודאי לא משתייכת לסדרות הישראליות הזוועתיות שבהן א' נועץ בחלל מבטי יגון אילמים אינסופיים המבטאים את הייסורים הנוראיים שבהם מתחבטת נפשו, וב', לבושה בבגדי אישה חסודה מוויז'ניץ, מדקלמת את הטקסט שלה בהגייה מרושלת של פקאצה מצפון תל אביב.

בת חן סבג, יוצרת "מטומטמת", מרחפת גבוה מעל לזוועתונים האלו. היא איש תרבות ביער. השפה שלה אינטליגנטית וגם לא פשוטה. נדרשת לא מעט סבלנות ואוזן רגישה מעט לקלוט את ההרמוניות שלה. כשבני זוג צעירים צורחים זה על זה ללא הפסקה, זה מנדנד בהתחלה, אחר כך, אט־אט, נחשף הסוד שאליו סבג כיוונה, נחשפת המנגינה שמאחורי הרעש.

זאת השיטה של סבג - ההרמוניה מאחורי הקקופוניה. כדי לצפות בפרק מההתחלה ועד הסוף, צריך לאהוב את זה. לקבל את הצרימה הקבועה. להיות מוכן לסבול בדרך כדי לקבל את הממתק בסוף. ראיתי מעט מדי "מטומטמת" בשנתיים האחרונות כדי לומר אם ההמתנה שווה או לא שווה את המאמץ. אפשר לומר שכצופה שמזפזפ עד שהוא נתפס על משהו, קשה לי לראות את עצמי נעצר על "מטומטמת". הצרחות פשוט רמות מדי, הסבלנות קצרה מדי, והאפשרויות האחרות רבות וזמינות מדי. בסוף יום אין לי כוח לכאב ראש, גם אם הוא כאב ראש מהסוג המשובח למדי. זה הוגן ולא הוגן כלפי סבג, אבל זה המצב. נקסט.

"מטומטמת 3", ימים א'־ג', החל מ־22.9, 22:15, הוט 3 וב־NEXT TV