משהו בוער בלוויסון ווד. הוא מתקשה להישאר במקום אחד, אז הוא הולך. ווד כבר יצא למסע בן 6,400 קילומטרים לאורך הנילוס, צעד 4,200 קילומטרים בין רכסי הרים, עמקים ומדבר אכזרי מדרום רוסיה עד איראן, והצעדה הנוכחית של הסרן בצבא הבריטי היא אצלנו בשכונה: בעיראק שסועת המלחמות, המאוימת מדאע"ש; במסע רגלי מפרך דרך מדבר החול הגדול בעולם בעומאן; בחציית ים שורץ פיראטים לערב הסעודית; דרך פטרה בירדן; אל הגדה המערבית וישראל; ולקינוח, סוריה ההרוסה ולבנון.

ישראלי ממוצע שומע על כפר נוסף של דאע"ש שנכבש במוסול או על עוד פיגוע בבגדד ומדפדף אותם הלאה. הוא יודע בעל פה מה פער הגילים בין מקרון לאשתו ובאיזה קו של האנדרגראונד מגיעים לטוטנהאם קורט רוד, אבל כשאומרים לו סונה ושיעה הוא חושב שאלו סוגים שונים של חצילים. ואם במקרה הוא יודע שאלה סיעות שונות באסלאם, אין לו מושג למה הן שונות וגם לא אכפת לו.

לבו של הישראלי במיאמי, והעובדה שגופו תקוע ליד ג'נין היא תאונה ביוגרפית מצערת שראוי להתעלם ממנה. כך מחנכים אותו בבית הספר, בתרגומי צ'כוב בתיאטראות הלאומיים, בערוצי הנשיונל ג'יאוגרפיקס, שם מלעיטים אותו בסרטי נופה הפראי של סקנדינביה, בילוסטון פארק ובחייזרים המגיעים מהיקום הקוונטי. הנביא מוחמד? תקוותיו ואכזבתו מהיהודים? מס הגולגולת - הג'יזיה? לימודי ערבית חובה בבית הספר? הצחקתם את רפי פרץ.

וההתעלמות הישראלית הבוטה כל כך ממיקומה של המדינה על פני כדור הארץ היא שעושה את הסדרה הנוכחית של לוויסון ווד למרתקת כל כך. בחזית הגבול העיראקי הוא צועד עם חיילים נעולים בסניקרס, העוזבים את הקרב באמצעו כי ארוחת הצהריים הגיעה. כשעוד כפר עלוב בשליטת דאע"ש נכבש, הוא המצלמה היחידה בעולם שמעיזה להסתכן בתיעוד כניסת הלוחמים לכפר, חקירתם הלא עדינה של התושבים ולכידתם של אנשי דאע"ש המחופשים למקומיים. הוא ממשיך כמה שעות הלאה לבגדד, ועובר למציאות נפרדת, לבתי קפה מלאים, לחנויות מוארות, לביצות ענק שבהן התגוררו מתנגדיו של סדאם, והרודן ייבש אותן וחנק את פרנסתם של התושבים. עכשיו סדאם מתהפך בקבר, הביצות שוב מלאות מים, לשמחת התושבים החוזרים ועדרי הג'מוסים שלהם.

וכל זה אצלנו בשכונה. מי ידע כאן על צרותיהם של הג'מוסים העיראקיים. בדיסקברי סיפרו על נהגי משאיות באוסטרליה. בערוץ ההיסטוריה משדרים את תוכנית האמריקנה (הנהדרת) "ענתיקות על הדרך". דמשק? ביירות? בעצם עזבו דמשק וביירות - מלבד בספיישל של אמנון לוי פעם בכמה שנים, מה קורה בקריית מלאכי אנחנו לא יודעים וגם לא ממש אכפת לנו.

טוב שיש משוגנע כמו לוויסון ווד, שמרגיש שלא יעשה את השבוע אם לא יקפוץ לאיזו מלחמת אזרחים איפשהו על הפלנטה. אם לא הוא, מאיפה היינו למדים על הביצות של בגדד? על הסיילים בפראג אנחנו יודעים כבר חודשים, אבל, היי, גברת, על המרכז החדש בקריית מלאכי כבר שמעת?

 "ארצות ערב בהליכה", ערוץ הטיולים, ימי ראשון, 22:00, מ־15 בספטמבר

***




"אייר ג'ורדן 1: להסיר את החרם": סרט לא לגמרי מעניין על אופנה וייצור נעלי ספורט, ועל אחד, מייקל ג'ורדן, שהעיף את נייקי הקטנה והכושלת לשמיים

יס דוקו יציגו החל מיום ראשון הקרוב שבוע שלם של סרטי אופנה. בין הסרטים ישודר גם אחד על חברת נעליים קטנה וכושלת בשם נייקי, שבשנת 1984 בחרה בכדורסלן צעיר בשם מייקל ג'ורדן, שרק הגיע ל־NBA, להיות הפרזנטור שלה. באותם ימים, פרזנטור אפילו לא הייתה מילה מוכרת בשיח הפרסומי וגם נעלי ספורט לא היו פריט לבוש שהרחוב העניק לו תשומת לב. אחר כך ג'ורדן עף לשמיים, ונייקי עפה יחד איתו, והשאר יסופר בתולדות המיליארדים הרבים שזרמו לכיסים.

"אייר ג'ורדן 1: להסיר את החרם" הוא, למען האמת, סרט שגורם ללא מעט פיהוקים. מי שמתעניין בתולדות האופנה, או בייצור סוליות, עשוי למצוא בו עניין. הרוכש הממוצע - גם אם הוא נאמן למותג מסוים - לא אדוק במידה שירצה לדעת איזה דבק מחבר גם יחד את כל פיסות נעלו החדשה.

בחרתי לצפות בסרט כי גם היום, הרבה שנים לאחר פרישתו של מס' 23 מהמשחק, עדיין השם "מייקל ג'ורדן" מהלך עליי קסם. בכל דור ודור מאז קם שחקן נהדר, או שלושה, המושווה ביכולותיו לג'ורדן, שסטטיסטיקות חדשות מוכיחות שחור על גבי עיתון שהנ"ל טוב יותר מהאיש שעף בשמי שיקגו לפני שנים, תמיד תשובתי היא אחת. הביאו לי אילו מספרים שתרצו - בכל דראפט דמיוני שבו ישתתפו ג'ורדן, לברון, קוואי לאונרד, גם בירד ומג'יק, ואתם תבחרו במי שהמספרים מספרים לכם שהוא הטוב ביותר - הבחירה הראשונה שלי, ללא הרהור, ללא עוררין, בלי חרטות, תמיד תהיה אחת: מייקל ג'ורדן.

מייקל מעניק רק קצת מטובו לסרט, דקה או שתיים מול המצלמה, וגם זה משהו. נוסף לו מופיעים ראפרים, כדורסלנים וספייק לי החמוד שמשתולל מול המצלמה. וגם נציגות ישראלית קטנה וצנועה שתפסה עמדה חשובה במהלך השנים ב־NBA - אריק הניג שלנו - גדול פה, קטן שם, אבל טוב לדעת שגם אנחנו היינו בורג באירוע הספורטיבי החד־פעמי הזה.

"אייר ג'ורדן 1: להסיר את החרם", יום חמישי, 26.9, 22:00, יס דוקו