אירוע הגמר של התוכנית, אפוא, הוא לא בדיוק האירוע האקסטרווגנדי שמובטח לנו פעם אחר פעם בפרומואים ששטפו את המסכים מאז ההכרעה על שלישיית הגמר שמנתה את ונסה וידל-אביטן, גל קספרס ושחר לוי. לרוב, תוכניות ריאלטי מייצרות אירועי גמר שמשודרים לייב, ומייצרים עבורינו ציפייה דרוכה כדי לראות באמת, בשידור חי, את המנצח הגדול. אבל לא במקרה של "מאסטר שף", שבשל העובדה שמדובר בתוכנית בישול, לא יכולה להעביר כנראה את חווית הבישול התחרותי בלחץ של שידור ישיר.
אירוע הגמר לכשעצמו לא היה מלהיב במיוחד. נכון, היה קשה לדעת מי ינצח בסיבוב הזה כי שלושת המתמודדים היו מהבולטים בנבחרת, אבל התחרות ביניהם הרגישה מזויפת. אירוע הגמר לא נתן הרגשת מתח אמיתית כמצופה מאירוע המסכם עונה ארוכה כל כך, שהשתרעה על פני כמות כזו של זמן. במהלך הפרקים, המתח הורגש הרבה יותר, והייתה ציפייה אמיתית לראות מי יבשל מה, ומה השופטים יאהבו. השיפוט בתוכנית הגמר היה מאוד מקל, ולא הייתה ההרגשה של הכרעה חד-משמעית בין שלושת המתמודדים.
ובכל זאת, זו הזדמנות להתרשם מהדוראביליות של התוכנית, שבמשך כל כך הרבה שנים עדיין מצליחה להישאר רלוונטית, מעניינת ולסחוף אחריה כמות כזו של קהל, גם בעידן שאחרי הפיצול בין הזכייניות. וברכות לונסה.
התרעות פיקוד העורף