"פעם מורה לאנגלית, עיראקית מבוגרת, זרקה אותי משיעור פרטי. אמרה שהיא לא מלמדת אשכנזים”, נזכר הבמאי שי קפון, שהשיק השבוע את העונה השלישית של הסדרה “מטומטמת” (א'־ג' 22:15 ב־HOT3 וב־NEXT TV), שיצר יחד עם בת חן סבג.

נראה כי החוויה ההיא, כילד אאוטסיידר, משתקפת היום ביצירתו. “הייתי בהיר בשכונה מזרחית הארדקור, אף על פי שאני חצי סורי וחצי יווני”, הוא מספר. “בשכונת קריית מטלון בפתח תקווה קראו לי אשכנזי. כילד זה משהו שכבל אותי, לא הבנתי אותו. הייתי על התפר, לא ידעתי מי אני ומה אני. זה היה משהו מאוד משמעותי עבורי”.

המראה הבהיר בוודאי גם שיחק לטובתך.
“אני מניח שאם הייתי נראה אחרת היו מגיבים אליי אחרת. משום שאני לא נראה בן שכונות טיפוסי, שמעתי הרבה שיחות יהירות של אשכנזים על מזרחים או של עשירים על עניים. אלה דברים שהטריפו אותי. כשהגעתי לתל אביב, השיח על ישראל השנייה או השלישית היה של יהירות ופטרונות או מאוד רומנטי. למשל ‘אני מכיר את זה וזה ממשפחת פשע’, בלי להבין כמה זה אלים ומפחיד. התייחסו אליהם כאל סלב. תמיד כתבו את הדמויות האלה כמטופשות וחסרות רגש וזה מאוד הפריע לי. ככל שאני מתבגר אני מנסה להבין ממה זה נובע. מה קורה כשאתה מפרק את כל הסטיקרים, הצבע, הנטייה המינית, מה קורה מתחת לזה. נראה לי שמתחת לזה יש שקט ואהבה גדולה”.

פרמיירת "מטומטמת", עונה 3. כתב: קיץ ברבנר. צילום: נבו שפיר.


שי קפון. צלם : יוסי אלונישי קפון. צלם : יוסי אלוני

בפרק הראשון של העונה החדשה של “מטומטמת” אתה גורם לצופה להזדהות עם “האויב”, איסמעיל, שעובר חוויה קשה בבידוק הביטחוני בנתב”ג ובסוף רוצח את איש הביטחון שמתעמר בו.
“הסדרה עוסקת בסטיגמות, נורמות וגזענות. רוב הדמויות גזעניות וממתגות אנשים על פי מגדר, מוצא ונטייה מינית. הגזענות נוכחת בסדרה כי רצינו לפרק אותה. אנחנו חיים בחברה מורכבת, לא רציתי לעשות סדרה פוליטיקלי קורקט. הסדרה מוציאה את הגזענות החוצה ואז שוברת אותה. היא שואלת מה זה להיות גבר, מה זה להיות קוקסינל, מה זה להיות ערבי ומה זה להיות יהודי - חומרים שלכאורה אסור לגעת בהם”.

הקושי הכלכלי שממנו באת הוא מנוע בקריירה שלך?
“חד־משמעית. לגדול בסביבה של עוני זה לא חוויה פשוטה. פריפריה, שכונה שהיא מחוץ לקונצנזוס, אתה מבין מה זה להיות מחוץ למערכת. בבית ספר אתה מרגיש כיליד שאנשי הקולוניה באו ללמד אותו. כילד עני אתה מרגיש בשוליים של השוליים שאף אחד לא רואה. זה היה דרייב עצום עבורי. הייתה לנו פגישת מחזור, וכל מי שיצאו מהכיתה המטורפת הזו, בה לימדו את הבנות תפירה ואת הבנים מכונאות רכב, לא הפכו לתופרות ומכונאי רכב. יצאו אנשי קבע, בעלי עסקים, הרבה אנשים שהדרייב שלהם ניצח. רק אני בשואו ביזנס”.

ובנוסף לכל זה, הוריך נפטרו כשהיית בן 16 וחצי.
“להתייתם בגיל הזה זה הרפתקה. קשר בין הורים לילדים הוא אחד החזקים בטבע. רוב האנשים שאני עובד איתם עסוקים בלהיות הפוכים מההורים שלהם או להיות כמוהם, לברוח או להתקרב. בגיל 16 וחצי זה נלקח ממני ויש בזה תחושת חופש אדירה ותחושת קושי אדירה. זה נמצא בכל דבר שאני עושה, זה חידד את תפיסת העולם שלי, את תחושת הזמניות שלי, שאין שום דבר בטוח. כאב ואהבה שזורים אחד בשני, החיים הם אפיזודה מהירה וחולפת. זה קיים בבימוי שלי ובכל דמות, הביחד־לא־ביחד, שייך־לא־שייך”.

פוקוס לא במקום

“זה מזעזע”, נוזף קפון בתקשורת על העיסוק הנרחב במערכת היחסים בין סבג לבת זוגה לשעבר, אורנה בנאי. השתיים ניהלו קשר וסבג אף כתבה עבור בנאי תפקיד ב"מטומטמת", אך עד לפרמיירה של העונה החדשה השתיים כבר הספיקו להיפרד ונאלצו להיפגש בהשקה מול עדשות המצלמות, שהיו רעבות לדרמה והתמקדו פחות בסדרה ויותר ברכילות.

“הפוקוס הוא על דברים חיצוניים וזה מבאס לאללה”, הוא אומר. “אותי, אגב, העיסוק בניואנסים של מערכת היחסים ביניהן לא מעניין. אני גם לא מבין איך מנהלים מערכות יחסים כל כך פומביות, מתאהבים, נפרדים, קבל עם ועדה”.





כשחקנית הראשית, בת חן זוכה באור הזרקורים ומזוהה כיוצרת הסדרה. מפריע לך שהשם שלך לפעמים נדחק הצדה?
“זה לוחץ על נקודות. מצד אחד, אני מתרחק מראיונות, אין לי חשק ואין לי כוח. מצד שני, נשאלת השאלה אם אתה חייב לספק את הסחורה כדי שידעו מה עשית. האם צריך לייצר פרובוקציה כדי לקדם את היצירה שלך, להגיד ‘אני עשיתי את זה וזה’. בעולם מושלם הייתי עושה יצירה ומדבר רק עליה, אבל כנראה שבעולם שלנו צריך ללכת על הידיים ולעשות ג’אגלינג”.

אז מה באמת היית רוצה להגיד על היצירה שלך?
“העונה החדשה של ‘מטומטמת’ היא בוגרת יותר, בקטע טוב. היא מצחיקה, מטורפת, אפלה, עמוקה. עונה שמתעסקת הרבה יותר בכאב. זה מצחיק להגיד, בסדרה פרועה כמו ‘מטומטמת’ אנחנו עובדים מסודר ואקדמי. לוקחים נושא ובוחנים אותו. בעונות הקודמות ישבנו שלושה חודשים והבנו שאנחנו מדברים על משחקי כוח, חברות, קשרי אהבה, שולט ונשלט. בעונה הזו שאלת המחקר שלנו הייתה התעסקות בכאב, המפגש עם העולם, המפגש עם הכאב, גם בצורה מצחיקה וגם בצורה רגישה ואינטימית. כשהתחלנו לעבוד עליה, אמרנו ‘יאללה, בואו נעשה סדרת אקשן מהירה ומצחיקה, חפיף’. אבל לאט־לאט גילינו עוד רבדים ועוד רבדים”.


מאחורי המצלמה

קפון הוא אחד מבמאי הטלוויזיה העסוקים בישראל. ברקורד שלו סדרות כמו “עבודה ערבית”, “התסריטאי”, “מתי נתנשק” והטלנובלות “טלנובלה בע”מ”, “האלופה” ו”בובות”. הוותיקים שביניכם זוכרים אותו בוודאי כיחזקאל ויצמן מהסדרה המיתולוגית “עניין של זמן”, בה שיחק לפני יותר מ־25 שנה. “עדיין צועקים לי ברחוב ‘ויצמן’", הוא מודה. "פעם זה היה מעצבן אותי, היום אני מחייך. אני הרבה דברים אחרים, אבל זה נהיה חלק מהחיים שלי”.

אתה עדיין מופיע על המסך מדי פעם. לא זנחת את חלום המשחק?
“אני חד־משמעית מעדיף להיות מאחורי המצלמה. המקום של להצטלם הופך עם השנים ליותר קשה עבורי. לא פשוט עבורי להיחשף. אתה צריך להציג את עצמך ולתייג את עצמך באופן מסוים. כשהייתי שחקן מצאתי את עצמי נבהל מאור הזרקורים, החופש והשקט שיש מחוץ למצלמה הרבה יותר נעימים. זה הרבה יותר בריא נפשית”.



כמי שמגדיר את עצמו אאוטסיידר, עשית דברים שהם שיא המיינסטרים. למשל טלנובלות מצליחות.
“לפני הטלנובלות עשיתי סרט קונספטואלי במיוחד, שונה, ‘רינה ואריק לנצח’. אחריו קיבלתי הצעה לביים טלנובלות והן היו אלו ששינו לי את החיים. עד שהגעתי לטלנובלות לא ראיתי טלנובלה אחת. הייתי אבא צעיר עם שלושה ילדים, תפרן שחייב כסף. ואז חבר התקשר ושאל אם אני יודע לביים בכמה מצלמות במקביל. התחלנו לעבוד על ‘טלנובלה בע”מ’. בהתחלה לא הבנתי את גבולות הז’אנר והשתוללתי. שאלתי את עצמי: ‘מה אם אעשה ככה?’. זה הפך למגרש משחקים מטורף. אם אנחנו כבר פה, בואו נעשה משהו שיצחיק אותנו עכשיו, שיגניב אותנו, ופתאום הסדנה המתמשכת הזו, של לצלם המון סצינות, הפכה להצלחה אדירה, מטורפת". 


"זה היה שוק, הדהים אותי. אבל היה בזה גם משהו קשה. בתקופה ההיא טלנובלה היה שם גנאי. הסרט הקודם שעשיתי היה מונודרמה, כולו איכות, והפכתי למזוהה עם טלנובלות. אנשים אמרו: ‘למה אתה לא הולך לעשות פיצ’ר או סדרות דרמה?’. סגנון העבודה משולח הרסן של ‘מטומטמת’ נולד כאן. כך למשל כמעט נעצרתי בקפריסין בצילומים. כדי לחסוך בעלויות, אני יושב בבגאז’ ובאזור שדה התעופה מישהו כנראה ראה אותי נכנס, חשב שזו חטיפה והזמין משטרה. זה היה ממש בסוף הצילומים, מלחיץ. זו לא חוויה קלה להיות אאוטסיידר, אבל כשאני מסתכל אחורה, גם כשאני במרכז הקונצנזוס, אני יוצר משהו אחר. עדריות מלחיצה אותי. ללכת תחת דגל מסוים, אני מסתבך שם”.