פרולוג

"העולם כמרקחה", בישרה פעם הכותרת בעיתון "דבר". או שלא בישרה וזו רק אגדה, כמו שיש כאלה שטוענים. אבל מרקחה הייתה בעולם ועוד איזו מרקחה. מהפכת אוקטובר פורצת בנובמבר. כן, כן, בנובמבר 1917 פרצה ברוסיה המהפכה הידועה בשם "מהפכת אוקטובר", שבמהלכה לנין חזר לרוסיה מהגלות בשווייץ. ממש עולם הפוך: מנהיג שנמצא בגלות בשווייץ חוזר לרוסיה. אז תגידו בעצמכם, מה זה אם לא מרקחה.

עוד ב–1917: הרקדנית ההולנדית מאטה הארי הוצאה להורג על ידי כיתת יורים בצרפת בעוון ריגול לטובת גרמניה. ארצות הברית מכריזה מלחמה על האימפריה האוסטרו–הונגרית, מכריזה מלחמה על הקיסרות הגרמנית ומצטרפת באפריל למלחמת העולם הראשונה, אחרי שרכשה בינואר את איי הבתולה מדנמרק.

ואצלנו, אחמד ג'מאל פשה העות'מאני, שהוא המושל הצבאי של ארץ ישראל, מוציא צו גירוש לתושבי תל אביב ויפו. בעקבות זה זכינו לפחות ב"שביל קליפות התפוזים", אחד מספרי הילדים האהובים שכתב נחום גוטמן.

זה סיפור מימי מלחמת העולם הראשונה, בה כבשו הבריטים את הארץ מידי הצבא התורכי. והוא סיפור דברי אמת, שאינו כתוב למען בידוח דעת, כי אם מספר דברים כהווייתם. מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם ימים. אם אצליח בפרק ראשון - אכתוב שני, וכך עד תום דבריי. הלוואי ויעלה הדבר בידי.

נחום גוטמן

הדבר עלה מאוד בידו של הצייר והסופר נחום גוטמן, שהיה בין המגורשים מתל אביב. הספר זיכה אותו בעיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער. ואנחנו התגאינו בכך שלכל ילדי העולם יש את שביל האבנים הצהובות של "הקוסם מארץ עוץ", ורק לנו יש גם את שביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן.

ובתוך כל המהומה והמרקחה הזו קמה בתל אביב ב–1917 קבוצה שקראה לעצמה "חבר'ה טראסק".

תמונה ראשונה

הנה באנו. דרך פנו.

ארחי פרחי. הפקר אנו.

טראסק הוא שמנו

וידנו -

הן בכל.

לכל חי עלי יבשת

נשלח אצבע משולשת

נתייחפה ונצפצפה

על הכל.

לא נשאל לאן ומאין

העולם הוא בית היין.

גם פיכח פה עדיין

פורק העול

(המנון הטראסק / אברהם שלונסקי)

"להביא שמחה ללבם של תושבי תל אביב", זו הייתה המטרה המוצהרת של החבורה שקראה לעצמה "חבר'ה טראסק". טראסק זה בלגן ביידיש, אבל אברהם שלונסקי, שנמנה עם מייסדי החבורה, טען שאלה הם ראשי התיבות של "טרינק א סאמע קוניאק" - שתו כוסית קוניאק.

"השיכרון הוליד את הזמר", כתב בזיכרונותיו משה זמירי, שהיה אחד מהיוזמים הפעילים בחבורה. "הזמר הוליד את הריקוד, הריקוד הוביל את השמחה, השמחה את הייאוש והייאוש את הטראסק".

הם לעגו לבורגנות ודאגו לשמח את העניים. הם נעלו את ראש העירייה מאיר דיזנגוף בלשכתו, עד שנעתר להם והעניק לאדון רובננקו רישיון לפתיחת קיוסק ליד גימנסיה הרצליה.

בשנת 1923, כשנפטר מקס נורדאו, שהיה מראשי הציונות וזה שתמך ברעיון של מדינה יהודית באוגנדה, גילו חבר'ה טראסק שבתל אביב לא מתכוונים להכריז על יום אבל ושכל בתי השעשועים והראינוע יפעלו כרגיל. הם הרימו קול צעקה, ובאותו הערב שבתה העיר מכל מופעי הבידור.

במצלתיים ובתופים

מו מו מו בקול נרעים

ולעינינו בהרים

עדרים על עדרים

היי, היי, היי.

לא שועל בגיא צורח,

צל גולש מן ההרים.

שתו משוקת הירח

עדרים על עדרים

היי, היי, היי

("ריקוד הטלאים" / אלכסנדר פן)

תמונה שנייה

אברהם אלדמע, שהיום אולי היינו מגדירים אותו גיבור תרבות, או מולטי־טאלנט, היה מורה לציור בגימנסיה הרצליה, אבל הוא גם יזם והפיק אירועים ומופעים. "לא הייתה חגיגה בתל אביב דאז שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה", סיפר לימים העיתונאי אורי קיסרי, בוגר מחזור ה' של הגימנסיה. "אלדמע היה מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה כדי שהחבר'ה יוכלו לצאת במחול".

כשג'מאל פשה גירש את תושבי תל אביב, נשאר אלדמע עם נחום גוטמן ועם עוד עשרה אנשים לשמור על רכושם של הגולים. הוא גם היה מהראשונים שהצטרפו לארגון ההגנה. בחצר ביתו שבשכונת בורוכוב הוא הקים אמפיתיאטרון שהיו בו 800 מושבים ונערכו בו הצגות ומופעים. רק אחרי שפרצה המדינה, התגלה שממש מתחת לאמפיתיאטרון הסתתר הסליק שהיה מחסן הנשק הגדול ביותר בגוש דן.

בחצר של אלדמע נערכה גם החתונה שלו. האיש ששמר על רווקות עד גיל 41 התחתן עם זהבה, שהייתה צעירה ממנו בשני עשורים. בהזמנה לחתונה שפרסם הזוג בעיתון "דבר" נכתב שבני הזוג מודיעים בזה כי הלכו בדרך כל בשר, "ובאו בברית הנישואין, עליהם השלום".

השושבינים היו כמובן חבר'ה טראסק, שאלדמע היה מהמייסדים ומהפעילים הבולטים בחבורה הזו. החגיגה נמשכה כל הלילה בשירה, ריקודים, שתייה ואפילו יריות באוויר כמנהג החתונות אצל בני דודנו.

שלושת ילדי הזוג אלדמע נולדו ביום הכיפורים. בכל שנה אחרי תפילת נעילה הופרחו לאוויר זיקוקים לציון יום ההולדת של רן, גיל ודיצה.

ב"עת–מול", שהוא דו־ירחון לתולדות עם ישראל וארץ ישראל, מגלה לנו מרדכי נאור: "האגדה מספרת כי שלושת ילדיו נולדו באותו תאריך - יום הכיפורים. אך גיל אלדמע מגלה כי רק אחיו הגדול רן ואחותו הצעירה דיצה נולדו במועד זה, ואילו הוא שבוע לפני כן. ברית המילה שלו נערכה ביום הכיפורים".

אתנחתא

בתיאטרון הבימה לא כל כך אוהבים להיזכר בפשלה. התיאטרון, שהוכרז לימים כ"תיאטרון לאומי", היה בכלל בארצות הברית כשפרצה מלחמת העצמאות. בינתיים צמח בארץ תיאטרון צעיר, ששחקניו דיברו עברית בלי מבטא רוסי. הצעירים שהקימו אותו וקראו לו "התיאטרון הקאמרי", משכו אליהם את הקהל הצעיר.

הקהל הזה הגיע בהמוניו להצגה "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, שהועלתה תוך כדי הקרבות בעצם ימי המלחמה. בהבימה תפסו סוף־סוף את גודל הסכנה. הם פנו ליגאל מוסינזון וביקשו "הוא הלך בשדות" כזה. הם קיבלו את "בערבות הנגב", המחזה שמתבסס על סיפור הגבורה של קיבוץ נגבה.

במשך שלושה חודשים עמד הקיבוץ, שהיה אז הדרומי ביותר, בפני התקפות חוזרות ונשנות של הצבא המצרי. בנובמבר 1948 ניצל הקיבוץ, שנהרס כמעט לגמרי. שלושה חודשים אחרי זה התקיימה הצגת הבכורה של "בערבות הנגב". אחת מהסצינות בהצגה, שגרמו להתרגשות גדולה, מבוססת על סיפור אמיתי. הסיפור של רן אלדמע והפסנתר.

רן היה אלחוטן של חטיבת גבעתי שנשלח בשיירה לנגבה הנצורה. כשהסתיים הקרב, הוא הסתובב בקיבוץ ההרוס ופתאום גילה פסנתר בין ההריסות. כיאה לבנו הבכור של האיש שקרא לעצמו אלדמע, הוא התחיל לנגן. ככה, בין ההריסות והחורבות התקבצו סביבו החיילים, הפצועים והלומי הקרב ושרו כל אותו הלילה.

אך יום עוד יבוא והאש עוד תלהט.

וסהר ישוט על בתינו.

וסביב המדורה קצת צ'יזבט. קצת צ'יזבט.

אולי יספרו גם עלינו.

הרוח רועשת. גחלת לוחשת.

וליל עלינו ירד.

מערב עד שחר, ספר לנו אחא.

ספר נא, ספר נא צ'יזבט

("צ'יזבט" / חיים חפר)

תמונה שלישית

צוחקות טירת צבי ומעוז ויגור.

צוחקים שדה נחום וכפר אתא.

צוחק כפר גלעדי בקול בס

מראש צור.

וצוחקת מלמטה חולתא

("קומזיץ בקפריסין" / נתן אלתרמן)

את השיר הזה כתב אלתרמן כשהבריטים החליטו לגרש לקפריסין את המעפילים שהגיעו באונייה "שבתאי לוז'ינסקי", ביחד עם ילידי הארץ שהורידו אותם לחוף. זה היה בשנת 1947. גיל אלדמע הלחין את השיר. הוא כתב עוד כמה עשרות שירים ועיבד עוד כמה מאות.

"גיל הוא כזה צדיק, שאפילו הוא בעצמו לא ידע שהוא צדיק", אמר לי פעם יוסף אריה, הוא פפו, שלימד אותי איך מדביקים צחוקים ומחיאות כפיים לקטע לא מאוד מצחיק בתוכנית רדיו לא כל כך מצחיקה שערכתי.

גיל אלדמע היה מוזיקאי מיוחד. ידען גדול, בעל שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, איש מפתח במחלקת המוזיקה של הרדיו, צנוע מאוד ותמיד מאיר פנים לכולם. לא פלא שנעמי שמר הפקידה בידיו את הסוד הגדול שייסר אותה כל חייה.

זמן קצר אחרי מותה הוא פרסם את המכתב שכתבה לו, ובו גילתה לגיל יקירה שבלחן שכתבה ל"ירושלים של זהב" היא הושפעה משיר עם באסקי ששמעה פעם.

"אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצערת", כתבה נעמי שמר, "עד כדי כך מצערת שאולי בגלל זה חליתי". היא סיימה במילים: "עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים. באהבה, נעמי שמר".

נעמי שמר נפטרה שבועיים אחרי ששלחה לגיל אלדמע את המכתב.

באותה שנה זכה גיל אלדמע בפרס ישראל.

אפילוג

כמו אחיו רן, גם גיל הצעיר ממנו בשנתיים היה אלחוטן במלחמת העצמאות. באזור כוכב הירדן הוא עלה על מוקש. רגלו הימנית נקטעה עד מעל לברך.

על אלדמע האב סופר כי היה נאמן לשמו ומעולם לא הזיל דמעה. אולי רק פעם אחת. כשנפצע בנו גיל קשה במלחמת העצמאות, בא לבקרו בבית החולים בעפולה. לפי גרסה אחת, הוא פרץ בבכי למראה הבן הפצוע. לפי גרסה אחרת, הוא לא הזיל דמעה בבית החולים. אך לאחר מכן, כשנסע לבקר ידידים בקיבוץ עין חרוד, התיישב על מיטה, הליט פניו בידיו ולאחר דקות אחדות קם ואמר לזהבה אשתו: בואי, חוזרים לשכונת בורוכוב.

("אלדמע - האיש והאגדה" / מרדכי נאור)

לפני חמש שנים נפטר גיל אלדמע בן ה–90.

בשכונת בורוכוב, ברחוב אחדות העבודה, נבנו בניינים בחצר של אלדמע.

אבל הסליק עדיין שם.

דמעות של צחוק

"שמחה לליבם של תושבי תל אביב" הייתה מטרתם של החבר'ה טראסק הפרועים של 1917. הם התקבצו סביב אברהם אלדמע, האיש שמעולם לא בכה, עד שבנו נפצע קשה במלחמה