הסדרה מביאה הפעם ארבעה חברים אמריקאים לחתונה בלונדון, שם, במהלך הטקס, מתרחש טוויסט מפתיע שיוביל את הארבעה לשנה סוערת של רומנטיקה ושיברון לב, שעליה אין לי כוונה לספר לקורא, מכיוון שאינני יודע מה מתרחש בה, משום שנחלתי כישלון בצפייה בסדרה כבר לקראת תום הפרק הראשון ונפלתי חלל, רדום ועצוב, והלכתי להטביע את צערי בשינה טובה.
מי שאשמה בכך היא התסריטאית מינדי קיילינג, שאת מה שהוציאה מתחת ידה אפשר להשוות רק לערימת קצף של סבון כלים. באיזשהו אופן שקשה לעקוב אחריו מתרחשת איזו עלילה שאמורה לתפור את התמונות זו לזו. דמויות חדשות מופיעות בקצב מסחרר שקשה לעכל אותו. הגיבור - כנראה - בנקאי השקעות שרוצה להיות שחקן, מאורס לב' אבל רוצה את ג', וג' שמאורסת לד', ובעצם רוצה את ב', ועוד טיפוס עם רדיו טייפ גדול שרוצה מישהי אבל נכשלתי בניסיון להבין את מי - מין סלט גדול, דליל, חסר עומק, מטריד - וכל זה מגולגל בתוך שטיח במערת צדקיהו, ויש קולות שבאים משכונת הפחים בצורת בדיחת קרש שרודפת בדיחת קרש שרודפת בדיחת קרש - והשאלה הגדולה שעולה אחרי שהצופה - לפחות הנוכחי - מתאושש, היא למה. למה זה קורה. איך מתירים למישהו להוציא מתחת ידו מוצר כל כך ירוד, ועוד בשם המותג המקורי המוצלח כל כך, ועוד בימי תקופת ההסתגפות והתענית. האם לא סבלנו די?
התרעות פיקוד העורף