אין כמו הימים האלו של הסתגפות ותענית, שבהם הבנאדם עורך לעצמו חשבון ונפש ומייבב על חטאיו, לקבלת עונש הולם בדמות הסדרה “ארבע חתונות ולוויה אחת". הסרט המקורי, למי ששכח, שיצא למסכים בשנת 1994, היה לא פחות מסוכרייה, וזוכה עקב כך עד היום להקרנות חוזרות ונשנות בערוצי הסרטים. הסדרה החדשה היא עיבוד טלוויזיוני למקור המוצלח כל כך, ששומר באופן מסוים על נאמנות למקור, וגם נוטל לעצמו חירויות למשוך את העלילה לכיוונים חדשים ואחרים. השחקנית הראשית בסדרה, אגב, היא נטלי עמנואל, היא מיסנדיי מ"משחקי הכס".

הסדרה מביאה הפעם ארבעה חברים אמריקאים לחתונה בלונדון, שם, במהלך הטקס, מתרחש טוויסט מפתיע שיוביל את הארבעה לשנה סוערת של רומנטיקה ושיברון לב, שעליה אין לי כוונה לספר לקורא, מכיוון שאינני יודע מה מתרחש בה, משום שנחלתי כישלון בצפייה בסדרה כבר לקראת תום הפרק הראשון ונפלתי חלל, רדום ועצוב, והלכתי להטביע את צערי בשינה טובה.

מי שאשמה בכך היא התסריטאית מינדי קיילינג, שאת מה שהוציאה מתחת ידה אפשר להשוות רק לערימת קצף של סבון כלים. באיזשהו אופן שקשה לעקוב אחריו מתרחשת איזו עלילה שאמורה לתפור את התמונות זו לזו. דמויות חדשות מופיעות בקצב מסחרר שקשה לעכל אותו. הגיבור - כנראה - בנקאי השקעות שרוצה להיות שחקן, מאורס לב' אבל רוצה את ג', וג' שמאורסת לד', ובעצם רוצה את ב', ועוד טיפוס עם רדיו טייפ גדול שרוצה מישהי אבל נכשלתי בניסיון להבין את מי - מין סלט גדול, דליל, חסר עומק, מטריד - וכל זה מגולגל בתוך שטיח במערת צדקיהו, ויש קולות שבאים משכונת הפחים בצורת בדיחת קרש שרודפת בדיחת קרש שרודפת בדיחת קרש - והשאלה הגדולה שעולה אחרי שהצופה - לפחות הנוכחי - מתאושש, היא למה. למה זה קורה. איך מתירים למישהו להוציא מתחת ידו מוצר כל כך ירוד, ועוד בשם המותג המקורי המוצלח כל כך, ועוד בימי תקופת ההסתגפות והתענית. האם לא סבלנו די?


“ארבע חתונות ולוויה אחת", ימי שלישי, החל מ־1.10, 22:00, יס DRAMA, יס VOD


***

ואם מישהו אכל את “ארבע חתונות ולוויה אחת" ועדיין נותר רעב, עדיין מרגיש שלא נענש דיו ביום הכיפורים הזה, הוא מוזמן לצפות ב"החופש של הזאב". הדוקו הזה, אם לא יגמור אותו לגמרי, לפחות יקרב אותו מאוד לקו הסיום. “החופש של הזאב" מספר/מתריע על דמוקרטיות ברחבי העולם שלכאורה עומדות בתנאי הבסיס של ההגדרה: זכות הצבעה בבחירות, הזכות להפגין, הזכות לחופש ביטוי. המדינה, לפי הסרט, ושיטת השלטון הנהוגה בה, הן הזאב. הכבשים הן האזרחים. וברגע שכוחו של הזאב אינו מוגבל, הוא מטיל ברצותו הגבלות על הכבשים, או מכרסם אותן כשבא לו - את הזכויות או את הכבשים עצמן, וזה בעצם הסיפור: הדמוקרטיה אינה לגמרי דמוקרטיה, ובלא מעט מדינות ברחבי העולם הכבשים בסכנה.

מספר דוגמאות המתרחשות בכמה מדינות מובאות כדי להמחיש את הטענה: בהונג קונג מוחים רבבות סטודנטים על שמועמדי הבחירות להנהגת האי הנם רק אלה המוצנחים על יד ממשלת סין, והופכים בכך את האוטונומיה שניתנה להם למראית עין. כשהם מפגינים לאורך זמן הם מפוזרים בכוח בידי המשטרה. בתוניסיה, ערש זריחתו של האביב הערבי, מנצל השלטון את הקשיים הכלכליים הגדולים שבעצמו הוא נכשל במציאת פתרונות להם, מטיל מגבלות על הפרסומים ברשתות החברתיות שהביאו את המהפכה הגדולה ומשגר לכלא מתנגדים. בהודו, בתקופת בחירות, משתלח השלטון ההינדי בגלוי במיעוטים הנוצרי ובעיקר במוסלמי. המוסלמים, טוען הגופשטיין המקומי שם, מתלבשים באופן נאה במיוחד, מפתים את הנשים ההינדיות הצעירות באופנועיהם היפים, ואלו נישאות להם, מתאסלמות ומביאות לעולם עשרה ילדים שאחר כך הופכים למחבלים מתאבדים.

הטענה האחרונה אכן מעניינת אבל אינה יכולה לגבור על העובדה שהבמאי/תסריטאי יצר את הסרט בעל כורחו, אולי מכיוון שהוטל עליו עונש במשרד או בבית הספר. גם העובדה שהדמוקרטיה הולכת ונסוגה אחורה בלא מעט מדינות בעולם, עד כדי כך שהיא מצויה שם בסכנה, אינה מזניקה את הצופה המנמנם מכורסתו, ובוודאי ניתן למצוא לכך קשר בעובדה שמטבע הלשון “סכנה לדמוקרטיה" הפך משומש ושחוק למדי עקב שימוש מופרז בו. לא שאין סכנה לדמוקרטיות ברחבי העולם. מדינה ליברלית ומשגשגת תהיה תמיד נתח מעורר בלוטות ריר של זאבים באשר הם זאבים, אבל כדי לגונן עליה צריך דרכים מוצלחות יותר. סרט טלוויזיה משעמם כל כך טוב כאמור רק למי שרוצה לסגף עצמו כהלכה ביום הכיפורים.

"החופש של הזאב", סלקום TV