בתחילה אתה מניח שיש סיבה לעניין המוזר הזה המתרחש מול עיניך ואוטוטו הוא הולך להתבהר. אחר כך, כשאתה מתחיל להבין שדבר לא הולך להשתנות והסדרה הזו, הנקראת "הפוליטיקאי", היא תמוהה ומתכוונת להישאר כזו, אתה תוהה למה לכל השדים ייצרו אותה. ובשלב השלישי של הצפייה גוברת המשטמה על ההיגיון הישר שבך ועל מי יודע כמה שנות תרבות אנושית, ואתה מחפש את הנעל הקרובה לזרוק על הטלוויזיה.
אם בוחנים את "הפוליטיקאי" מנקודת מבט של תפאורה, הסדרה ראויה להיות מוצבת כמונומנט מפואר במוזיאון. בית מגוריו של פייטון, בית הספר, הספרייה, אולם ההתכנסות והנאומים - הכל מסוגנן, מצוחצח, עשיר, ללא רבב אבק, ולא נשכח - גווינת, גווינת פאלטרו. אלא ש"הפוליטיקאי" נולדה במקור להיות דרמה פוליטית חכמה ושנונה, שמיועדת להציג כיצד תכנון זהיר ויצירת מראית עין יכולים ליצור לדמויות אינטרסנטיות תדמית שהיא רחוקה מאוד מהמציאות, ובפועל התינוק התברר כפחות פוליטי ושנון ויותר כמוזר ותמוה.
הדמויות ב"הפוליטיקאי" הן פלקטים לבושים היטב. בלתי אפשרי לחבב מי מהן או לחלופין לתעב מישהו. הדיאלוגים תמוהים מהמילה הראשונה עד לאחרונה והיו יכולים באותה מידה להתנהל ביידיש במקום באנגלית ודבר לא היה נגרע מן הצופה. אפשר עם זאת להתנחם בעובדה שהדיאלוגים מתמשכים פי שלושה זמן מהדרוש, ואפשר בינתיים לקפוץ למקרר להביא את חצי השניצל שנשאר מהצהריים.
דרמות קומיות פוליטיות הן תמיד עניין חביב. אנחנו שמחים לקדם בזרועות פתוחות חבטות באנשים שמבעירים את חמתנו מדי יום, וזוכרים אותן לשנים רבות אחר כך (למשל "ספין", למשל "כן, אדוני ראש הממשלה"). "הפוליטיקאי", עם זאת, היא סדרה שתישכח במהירות. היא לא סדרה שראוי להתפאר בה על גבי שלטי מודעות ענקיים כמו שנעשה עמה, כנראה במטרה לתפוס טרמפ על הבחירות בארץ. ואם כבר נרשמתם לנטפליקס בעקבות הסדרה - ותרו עליה. בטוח תמצאו שם סדרות מוצלחות יותר.
התרעות פיקוד העורף