סרטון קצר שרץ ברשתות החברתיות מציג שיחה אמיתית עם קשישה חסרת שיניים, דוחפת לפניה עגלת סופרמרקט עתיקה שלתוכה היא מעמיסה מכל טוב פחי הזבל שבהם היא נוברת. מול המצלמה משמיעה האישה מונולוג נזעם כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, על ששכח את החלשים, שהוא ואשתו חיים חיי פאר בעוד אנשים כמוה התדרדרו כל כך, עד שהם נאלצים לחפש קיום בפחי הזבל, ועוד כיוצא באלה האשמות דומות כלפי נתניהו. ולמי תצביעי בבחירות הקרובות, שואל אותה הכתב/צלם. הו, זוקפת האישה את ראשה בגאווה, רק ביבי.

עמרי אסנהיים, תחקירן, במאי וסופר בעל רקורד מכובד, חבר צוות התוכנית "עובדה", יצא לברר בסדרה בת שלושה פרקים מדוע "רק ביבי". מהו הדבר שמוליד את הנאמנות העיוורת, את העיקשות חסרת הפשרות ולעתים גם חסרת ההיגיון, המנוגדת, כמו במקרה של הקשישה המופיעה בסרט, לאינטרסים שלה עצמה, ובכל זאת, מאחורי הפרגוד בקלפי זה יהיה - בגאווה - רק ליכוד ורק ביבי.

ייאמר לזכותו של אסנהיים שהוא הלך על הקשה. על זרמי המעמקים. טלוויזיה היא מדיום חסר סבלנות כלפי המניעים הנסתרים של נפש בני אדם. היא רוצה תוצאות מהירות ופחות גמגומים מצד אנשים שלא תמיד ניחנו בתובנות אישיות חודרות. אסנהיים לא נרתע מהקושי. האגדה מספרת שחבר ליכוד אחד אמר בטוב טעם למצלמה כי ביבי יכול לאנוס את בתו ועדיין הוא יצביע לו בקלפי. אני לא יכול להעיד על אמיתות האמירה. לא ראיתי את הסרט. אסנהיים החליט שעם כל הקשיים הוא הולך ישר לשם.

השאלה היא אם חזר עם שלל, והתשובה ככל הנראה שלילית. זאת לא אשמתו. הסוד שטמון בליבת הליכוד אינו גדול כל כך. באופן גס הליכוד עשוי שני יסודות: האחד הוא החלק הנוקשה, השמירי, עשוי הברזל, ותיקי האצ"ל והלח"י שגם אחרי מותם ימשיכו קרוב לוודאי למלמל בשנאה בוערת את המילים "מפא"י" ו"סזון". והאחר הוא אלו שהעבירו בירושה לדור הבא את צלקות הקליטה הקשה בארץ והקיפוח, והם אלה ששאגו בכיכרות "בגין, בגין", "אריק, אריק" וב־15 השנים האחרונות שואגים עם הקדמה גם בדפי הפייסבוק "ביבי, ביבי".

ותיקי המחתרות הולכים אט־אט לעולמם. הדיון שמקיים אסנהיים מול החלק האחר אינו אידיאולוגי כלל. קחו מלא מעט ממרואייניו את שאלת השטחים, וספק אם יידעו למצוא הבדל כלשהו בין הליכוד למערך. אז ההצבעה מוטה אמוציונלית, מונעת מתחושות אנטי לא פחות מאשר תחושות הבעד. אז מה חדש? לא ידענו את כל זה לפני "הליכודניקים"? האם בצד השני של המפה הפוליטית העניינים פועלים אחרת באופן מובהק?

כנציגת הצד המתון, השפוי והחושב בליכוד, מביא אסנהיים את לימור לבנת. אחרי בלותה כאדם פוליטי, לבנת זוכה בימים האלה לפתע לעדנה. די היה בביקורת שהשמיעה לאחרונה על נתניהו כדי להפוך לנערת המחמדים של חלק נכבד מהתקשורת. דעתה נדרשת ברדיו, היא מוזמנת לפורומים טלוויזיוניים, היא מתונה, מהורהרת, היא כואבת כאם אבלה את כאב הליכוד "של פעם". צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. הזו לימור לבנת? כל כך מהר משתנה אדם? באבחת ביקורת אחת על נתניהו נשכחו כלא היו אלימותה המילולית, כוחניותה, היותה מירי רגב הדור הקודם, המתוחכם מעט יותר.

אסנהיים מנווט אותה לעבר ההשוואה בין שחיתות מפא"י לזו של הסתאבות הליכוד אחרי שנות השלטון הרצופות, ולבנת נענית לו בשמחה. היא מתארת את הלחצים שהופעלו עליה בידי חברי מרכז "לטפל" בבעיותיהם. היא מזכירה בחלחלה את ישיבת המרכז הידועה שבה קראה במיקרופון מעל הבמה: האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים? והקהל שאג לעברה, "כן". מה שחומק מזיכרונה של לבנת הוא שכאשר הייתה בעצמה בסכנה לא לקבל ג'וב, כשנתניהו שקל לא למנות אותה לשרה, תפסה אותה מצלמה בבית קפה ממררת בבכי. אסנהיים, למרבה הצער, לא מזכיר לה את אותן תמונות.

סך הכל "הליכודניקים" מחזיקה מעמד פרק אחד ואחר מאבדת את דרכה מפענוח חידת הנאמנות העיוורת למפלגה ולמנהיג, לתולדות הסכסוכים במפלגה, וכאן לא מוצע לצופה שפע חומר חדש. פה ושם, בדרכו הנברנית היסודית של אסנהיים, הוא מעלה בחכה סיפורון פיקנטי, אבל ליותר מכך ידו קצרה. משפט אחד שאומר חבר מרכז ליכוד יכול היה אולי לפתוח איזה שער: "בגין", אומר האיש, "ידע לגעת בנו, בתוכנו. בנתניהו אנחנו רוצים לגעת. להיות כמוהו". אמירה נפלאה שאסנהיים מחמיץ אותה, וחבל.

"הליכודניקים", קשת 12, סלקום TV