“אני לא מכיר פרויקטים מהסוג הזה בסביבה שלנו באותה רמת השקעה. יצרנו מותחן קולנועי שלא מרפה ממך. בשום שלב את לא יודעת מה עומד לקרות ולא ברור מי הטוב ומי הרע בסיפור. עולות שאלות מהותיות על מערכות יחסים ועולם אפל של יצרים. הסיפור הזה הופך לסיוט הכי גדול של כל הורה, כשהילד שלו נחטף ונעלם מהחיים שלו".
דרעי, 44, נולד בירוחם למשפחה בת עשרה אחים ואחיות. הוריו וחמשת אחיו עלו ארצה ממרוקו בשנת 1963. לא מעט מיצירותיו של דרעי (כגון "חתה יסבח סבח", "תגיד אמן") עוסקות בסיפורן של עיירות הפיתוח: ובפערים השונים שבין המרכז לפריפריה. במאי 2017 זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר על סרטו התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל" בפסטיבל הסרטים דוקאביב. הסרט, שיצר יחד עם דורון גלעזר ורותי יובל ועוסק בקליטת העולים מיהדות צפון אפריקה בישראל בשנות ה־50, עורר סערה נרחבת ודיון ציבורי נוקב, בין היתר משום שחשף את האפליה המכוונת נגד עולי צפון אפריקה ואת הגזענות הבוטה כלפיהם.
"’סאלח, פה זה ארץ ישראל’ מביא את הסיפור האישי שלי, לצד חקר היסטורי שעשינו במשך שנים על פרויקט 'פיזור האוכלוסיה”, מספר דרעי. “עברתי המון עם הפרויקט הזה גם ברמה האישית, גם ברמה היצירתית וגם ברמה של אזרח ישראלי שרוצה להבין למה החיים שלו נראים כמו שהם נראים. עברתי ואני עדיין עובר מסע ותהליך מאוד גדול של התבגרות, ואני פוגש קהלים בכל פינה בישראל, עולה על במות ומרצה ומגלה שיש לי שליחות שאני חייב לממש אותה. כל זה מעבר לפרוטוקולים שמצלצלים כל כך חזק ומלמדים על מקבלי ההחלטות של הקמת המדינה.
"הוריי הם חלק מאותם מאות אלפים שהגיעו לישראל בשנות ה־50, היו בטיפול הסוכנות היהודית והיו חלק מפרויקט פיזור האוכלוסייה", מוסיף דרעי. "הם תמיד סיפרו את הסיפור ממקום נאיבי, והיה חסר שם החלק המשמעותי של איך זה קרה. גם את הילדים שלהם הובילו ללמוד בבתי ספר מקצועיים, והפרוטוקולים הקשים ביותר היו התבטאויות של אנשים ברמה הכי בכירה במדינה, שהאמינו שבני הדור השני לעולי צפון אפריקה לא יוכלו להתמודד מנטלית עם חשיבה עיונית ויצטרכו ללכת לעבוד בפסי הייצור במפעלים שמקימים".