כבר מ־2013 משמש דוד דרעי הבמאי והתסריטאי של הסדרה התיעודית “אבודים”, שחוזרת הערב בעונה חדשה (ימי ראשון ושני, רשת 13, אחרי החדשות), והוא עדיין מופתע מהסיפורים המטלטלים שמגיעים לפתחה. כמה פרקים בעונה החדשה, למשל, צפויים לעסוק בסיפור היעלמותה לפני 30 שנה של הילדה פלר צרפתי בת הארבע, שיום בהיר אחד נחטפה מגן הילדים בתל אביב שבו שהתה. “אנחנו עובדים על הסיפור הזה כבר למעלה מארבע שנים של צלילה לתוך סיפור פסיכי עם חקירה מסועפת חובקת עולם באופן הכי עמוק ואמיתי”, מספר דרעי.

“אני לא מכיר פרויקטים מהסוג הזה בסביבה שלנו באותה רמת השקעה. יצרנו מותחן קולנועי שלא מרפה ממך. בשום שלב את לא יודעת מה עומד לקרות ולא ברור מי הטוב ומי הרע בסיפור. עולות שאלות מהותיות על מערכות יחסים ועולם אפל של יצרים. הסיפור הזה הופך לסיוט הכי גדול של כל הורה, כשהילד שלו נחטף ונעלם מהחיים שלו".

במסגרת הסדרה יוצאים המנחה צופית גרנט וצוותה למסעות חיפוש אחר קרובים אבודים ומלווים משפחות עד לרגע הגילוי והאיחוד. “הסדרה הזו הפכה עם השנים ליוצאת דופן וחריגה בנוף הטלוויזיה המסחרית הישראלית, כי זה אולי הפרויקט התיעודי היחיד שיכול להרשות לעצמו את הדרך המאוד מורכבת שאנחנו עוברים כשאנחנו מתעדים כל סיפור”, אומר דרעי. “העונה צפויה להיות חריגה ושונה במיוחד ברמת ההשקעה, כי כל פרק בסדרה מטופל כמו סרט תיעודי”.

אילו כלים יש לכם?
“אחד הדברים שאנחנו מתמקצעים בהם זה לנהל חקירות מסועפות עם משרדי חקירות בארץ ובעולם. חקרנו את הסיפור בכלים של חוקרי משטרה. כשניגשנו לסיפור שמשטרת ישראל לא נגעה בו, והמשטרה ביפן חשבה שצריך לערב את האינטרפול - אז חשבנו שזה גדול עלינו. אנחנו פועלים בהרבה חזיתות כדי לגייס את זרועות הממסד בכל המדינות שיסייעו לנו. אבל זאת תמיד רק ההתחלה, ומכאן מתחילה העבודה האמיתית שלנו”.

פצע פתוח

דרעי, 44, נולד בירוחם למשפחה בת עשרה אחים ואחיות. הוריו וחמשת אחיו עלו ארצה ממרוקו בשנת 1963. לא מעט מיצירותיו של דרעי (כגון "חתה יסבח סבח", "תגיד אמן") עוסקות בסיפורן של עיירות הפיתוח: ובפערים השונים שבין המרכז לפריפריה. במאי 2017 זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר על סרטו התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל" בפסטיבל הסרטים דוקאביב. הסרט, שיצר יחד עם דורון גלעזר ורותי יובל ועוסק בקליטת העולים מיהדות צפון אפריקה בישראל בשנות ה־50, עורר סערה נרחבת ודיון ציבורי נוקב, בין היתר משום שחשף את האפליה המכוונת נגד עולי צפון אפריקה ואת הגזענות הבוטה כלפיהם.

"’סאלח, פה זה ארץ ישראל’ מביא את הסיפור האישי שלי, לצד חקר היסטורי שעשינו במשך שנים על פרויקט 'פיזור האוכלוסיה”, מספר דרעי. “עברתי המון עם הפרויקט הזה גם ברמה האישית, גם ברמה היצירתית וגם ברמה של אזרח ישראלי שרוצה להבין למה החיים שלו נראים כמו שהם נראים. עברתי ואני עדיין עובר מסע ותהליך מאוד גדול של התבגרות, ואני פוגש קהלים בכל פינה בישראל, עולה על במות ומרצה ומגלה שיש לי שליחות שאני חייב לממש אותה. כל זה מעבר לפרוטוקולים שמצלצלים כל כך חזק ומלמדים על מקבלי ההחלטות של הקמת המדינה.

"הוריי הם חלק מאותם מאות אלפים שהגיעו לישראל בשנות ה־50, היו בטיפול הסוכנות היהודית והיו חלק מפרויקט פיזור האוכלוסייה", מוסיף דרעי. "הם תמיד סיפרו את הסיפור ממקום נאיבי, והיה חסר שם החלק המשמעותי של איך זה קרה. גם את הילדים שלהם הובילו ללמוד בבתי ספר מקצועיים, והפרוטוקולים הקשים ביותר היו התבטאויות של אנשים ברמה הכי בכירה במדינה, שהאמינו שבני הדור השני לעולי צפון אפריקה לא יוכלו להתמודד מנטלית עם חשיבה עיונית ויצטרכו ללכת לעבוד בפסי הייצור במפעלים שמקימים".

אתה מרגיש שתיבת הפנדורה שפתחת רלוונטית לשיח העדתי של היום?
“אומנם פתחנו תיבת פנדורה, אבל בדיעבד מה שקרה בזכות הסרט והסדרה שעשינו זה שהחברה הפסיקה להתווכח אם הייתה אפליה או לא, ואם היה קיפוח או לא. עכשיו זה ברור לכולם שכן, כי הסרט מביא עובדות חדשות לשיח. עכשיו לומדים להכיר מחדש את ההיסטוריה של איך הוקמה המדינה, איך הגענו למציאות ולפערים שאנחנו חיים אותם היום”.

היו גם לא מעט ביקורות על הסרט.
“אותם אנשים שמתנגדים באגרסיביות לסרט ואליי טוענים שמדיניות פיזור האוכלוסייה היא למעשה ‘הפלא’ שיצר את המדינה שלנו, אבל אם אנשים נותנים צ'אנס אמיתי לחומרים האלה, לפעמים זה הופך אותם לשגרירים הכי בולטים לפרויקט, והיום אותם מתנגדים שואלים איך אפשר לתקן. אנשים הופכים להיות כוח שמניע לשינוי ומנסים להציע הרבה הצעות לתיקון. בשנתיים האחרונות אני פוגש הרבה גורמים של מקבלי החלטות במדינה, במשרדי הממשלה וגורמים פוליטיים בכירים. 


אין שבוע שלא אומרים לי שנתניהו או אנשים ממפלגות אחרות, מימין ומשמאל, דיברו על ‘סאלח’. הקרנתי את הסרט במשרד האוצר, שזה הממסד בהתגלמותו, והם אמרו שזה לימד אותם כל כך הרבה על מה שהם לא ידעו. הם מתמודדים עם עיירות פיתוח בלי לדעת איזה עוול היסטורי נעשה שם: האופן שבו נעשו הדברים והדרך שבה התקבלו החלטות ביחס לאוכלוסיות החלשות, כולל להוביל אותם במרמה ובכפייה לתוך עתיד שהם לא בוחרים בו. יש משהו מקולקל באופן שהמדינה התייחסה לעליית צפון אפריקה, ועד היום היא לא התפנתה לתקן באמת וליצור שינוי אמיתי. הממשלות תמיד העדיפו להזרים תקציבים לפרוייקטים לאומיים אחרים שקרצו להם על חשבון הטיפול בעיירות הפיתוח.

אין לי ציפייה ששר האוצר יזרוק מיליארדים לעיירות, אבל אם אנשים שיושבים על השיבר ומקבלי החלטות יומיומיות יהיו מחוברים לעובדות ההיסטוריות, אולי זה ישנה משהו בקבלת ההחלטות. מאוד מרגש אותי לומר שסדרה כזאת מצליחה להניע לשינוי. אחד הדברים שהכי חשובים לי הוא שהחומרים הללו יהיו חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. זאת הזדמנות שיש לבני נוער ללמוד מאנשים כמוני שהגיעו מעיירות פיתוח”.

גם היום קיימת אפליה?
“כשאני מגדיר את הפערים שאני עוסק בהם, אני לא מדבר על פערים עדתיים, אלא מעמדיים, ואיך הפערים האלה רק הולכים ומקצינים לאורך השנים. אם אשקף לך מה שאני חווה, הפערים העדתיים הם משהו שחי בתוכנו באופן שקשה להסביר עד כמה זה דרמטי ועד כמה אנשים מסתובבים גם היום עם פצע פתוח”.

שרת התרבות מירי רגב סופגת ביקורת רבה, אבל אי אפשר להתעלם מפועלה למען עדות המזרח. מה דעתך?
“על פניו אני אמור לרתום את מירי רגב לשינוי, אבל אני מאוד מתקשה לעכל את האופן שבו היא בוחרת להציג את הדברים. מין תחושה שהפוליטיקאים לוקחים את ‘סאלח’ למקום פופוליסטי שאמור לעזור להם להרוויח כמה קולות בפריימריז. כדי לקבל תמיכה, מירי רגב מנסה להציג את המציאות באופן שאצל הרבה אנשים מייצר ריחוק וסלידה, ויש לי קושי גדול עם זה. בסופו של דבר המקרה שלה מורכב מבחינתי, כי כשנפגשנו לראות את ההקרנה של הסרט, היא שיתפה את הקהל ואותי בכל הסיפור האישי והמשפחתי שלה, ואיך היא הרגישה שהיא צריכה להתנצל על זה שהיא מרוקאית בחברה אשכנזית. על פניו אנחנו נמצאים באותו מקום, אבל אני לא מזדהה עם האופן שבו היא בוחרת להתסיס את הדברים במרחב הפוליטי. זה מרגיש כמו חלק מארגז הכלים הפוליטי שהיא משתמשת בו כדי להתקדם בסולם הדרגות הפוליטי. אני לא מזדהה עם האופן שבו היא מציגה את עצמה ואת כל העוול הזה. אני לא מרגיש שהאופן שבו היא נוגעת בדברים באמת מקדם את המטרות, אלא להפך”.

מירי רגב. צלם : יונתן זינדל, פלאש 90מירי רגב. צלם : יונתן זינדל, פלאש 90


לאיזו מיצירותיך אתה הכי מחובר?
“'תגיד אמן’ (סרט מ־2005, המתעד את סיפור יציאתו מהארון של דרעי) ו'סאלח, פה זה ארץ ישראל’ כי הם מביאים את העולם האישי שלי. בהם אני נוכח כיוצר וכאדם בעולם האמונות שלי וחוקר את הזהויות הישראליות המורכבות שאנחנו חיים בהן. ב’תגיד אמן’ אני חושף את היציאה שלי מהארון בפני המשפחה שלי, תהליך שהתרחש על פני חמש שנים, וב’סאלח, פה זה ארץ ישראל’ אני מביא את הפצע הגדול של המשפחה שלי, ומה זה יצר בתוכנו, וכל רגשי הנחיתות שאני גדלתי לתוכם. המשימה שלי היא להפנות זרקור למקומות הלא מטופלים האלה, ואם צריך אותי ככלי לחשוף את הסיפור שלי, אז זאת משימת חיים. אני מרגיש שיש לי את הזכות להיות שגריר. הדנ”א שלי כיוצר מכניס אותי כל כך עמוק לפרויקטים שאני עושה, ומייצר אצלי תחושה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. כמה שזה קלישאתי, כל הפרויקטים שעשיתי היו בניי”.

תשובה לאמא

הראיון עם דרעי מתנהל ממקום מושבו הזמני באוסטין שבטקסס, שם הוא שוהה בשבועות האחרונים לרגל לידת אמיר, ילדו השלישי, בהליך פונדקאות. יחד עמו נמצאים שם בן זוגו ב־14 השנים האחרונות, חנן דרעי ברקאי, ושני ילדיהם המשותפים, איתן ושירה בני השבע, שנולדו גם הם בהליך פונדקאות בהודו. “בסרט ‘תגיד אמן’, כשאני בן 26, אני מספר לאמא שלי על עצמי ויוצא מהארון”, מספר דרעי. “בתוך הסחרחרה שהיא חווה היא שואלת: ‘איך יהיו לך ילדים?’, היה לי ברור מהמקום הכי טבעי שיהיו לי ילדים. גם היום זה לגמרי ברור לנו, כמו כל זוג הומואים במשפחה חד־מינית שצריכים להילחם כדי להקים את המשפחה שלנו”.

עד כמה שונה הליך הפונדקאות שעברתם לפני שבע שנים בהודו להליך של היום בטקסס?
“כשנכנסנו לתוך הליך הפונדקאות לפני שבע שנים מצאנו את עצמנו בפגייה בבומביי וחיכינו חודשים לחזור איתם לארץ. עברנו חוויה די מטלטלת ולא לגמרי הבנו מה עומד לקרות. היינו צריכים להתמודד עם הלא נודע, וזה היה תהליך מאוד קשה, מלמד ופוקח עיניים. הפעם הבאנו לעולם את אמיר בעזרת אם פונדקאית טקסנית אפרו־אמריקאית, שכל כך מאמינה במה שהיא עושה ומגיעה לתוך התהליך לא רק בשביל כסף. היה חשוב לנו לבחור פונדקאית שתבוא למסע הזה לא רק מסיבות כלכליות, ואחרי הרבה חיפושים מצאנו. היא חלק מהחיים שלנו בשנה האחרונה באופן שהפך להכי טבעי. היא סוג של חברה שיש לנו בטקסס, מישהי שעשתה בשבילנו את הדבר הכי מיוחד וגדול מהחיים שאנחנו מכירים. בהודו הייתה תחושה שזה משהו שצריך להילחם עליו, והיום אני מרגיש שזה לא סיפור כזה גדול. אני חי בתל אביב, יש כבר מאות ילדים שנולדו בתהליך דומה, והתהליך הפך להיות כזה שעובד בצורה מסודרת וחלקה. זה מאוד משמח, אבל גם מאוד מעציב כי המדינה שאנחנו חיים בתוכה, ואנחנו נותנים לה את כל כולנו, יצרה מצב שהדרך שלנו לממש משפחה והורות היא רק בטקסס או במדינות אחרות”.

האם זה יהיה נושא הסרט התיעודי הבא שלך? ילדים בהליך פונדקאות?
“נשאיר את זה פתוח. אבל כן אני מוצא את עצמי מתעד את הדבר האחר הזה שאני חי בתוכו. עברי לידר היה איתי במפגשי ההכנה, הוא הביא לעולם את בנו שבועיים לפנינו, ויש כאלה שיולדים אחרינו. זה שזה לא סיפור בארצות הברית - מספר בהרבה מובנים את הסיפור של ישראל כמקום שבו צריך להיאבק על שינוי. הגיע הזמן שאנשים לא יצטרכו להתרחק כל כך כדי לממש את עצמם כבני אדם שרוצים לחוות הורות ותא משפחתי. עם כל הכעס שלי על המדינה, הדבר הראשון שאני הולך איתו כאן בטקסס זה תחושה של ניצחון. אני מסתובב עם התחושה המשמחת שיש לי את התשובה לאמא שלי שהיה חשוב לה שאצור משפחה, ותשובה לעצמי, שגדלתי לערך עליון של משפחה, ולהרבה כמוני שרוצים להקים משפחה ומצליחים לעשות זאת”.