יש לי המון מה לומר על הפרק הראשון בסדרה "מתיר עגונות" ששודרה אמש ב"כאן 11", והותירה אותי מרותקת עם לא מעט חומר למחשבה. עד עכשיו אני מנסה להבין מדוע. לא, אין זה רק משום הליהוק הגאוני של אביב אלוש לרב יוסף מוראד. יוצרי הסדרה - דוד אופק, יוסי מדמוני ותמר קיי לקחו סיטואציה משפחתית-חברתית-הלכתית-תרבותית צעד אחד קדימה וגרמו לי להזדהות כאישה שחיה במדינת ישראל ולשאול מדוע המין היפה צריך לעבור מסכת עינויים שכזו, בסטטוס "עגונה" כאשר יש רצון לפרק את החבילה והגבר אינו מוכן.

הסדרה מדברת על ההליך המתרחש בחברה החרדית, אך באופן מתבקש ושבלתי אפשרי להתעלם ממנו, שופך אור על החברה החילונית כתמונת ראי. השאלה העומדת כאן היא עקרונית ומקוממת - מדוע אישה אינה יכולה להמשיך הלאה בחייה גם שנים אחרי שבני הזוג אינם ביחד הלכה למעשה, כאשר הגבר כבר התחיל חיים חדשים באין מפריע.

במרכז הפרק ניצב הרב מוראד, הלא הוא אביב אלוש, רב-בלש- פסיכולוג, שתפקידו לאתר סרבני גט ולשכנע אותם, בכל מיני דרכים יצירתיות, לשחרר את נשותיהן העגונות מהמאסר ההלכתי והבלתי נתפס שהן חיות בו. היחסים עם אשתו, חולת הסכרת חנה (אביגיל קובארי) נחשפים גם הם בפרק הראשון וכן ניסיונותיהם להביא ילדים. קיימים הבזקי אור על כך שאשתו מסתירה ממנו סודות ויש רמיזה קלה על היחסים בין הרב מוראד לחמו, הרב אהרון שפירא, אב בית הדין שמגלם אותו נתן דטנר במשחק מצוין. ניתן להבחין עד כמה הנושאים הרגישים כמו מיניות וחיי אישות באים לידי ביטוי במינונים עדינים אך מובהקים מספיק, על מנת שיצרו סקרנות אצל הצופה בהמשך.

ללא ספק "מתיר עגונות" זו הסדרה של החורף, אבל בעצם של כל עונות השנה.

זוהי סדרה חיה, בועטת, חצופה ומעוררת מחשבה. הייחודיות שלה, בין היתר, היא בהיותה חוצה מגזרים ולאומים. כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הדמויות. הצופים מקבלים את התובנה שאף אחד לא חסין מפני שום דבר בחיים. הרעם יכול להכות ביום בהיר בכל בית. ניתן להיות במצב עגון בכל תחום: כלכלי, נפשי, רגשי או משפחתי. מצב בו כולנו עשויים לחפש מושיע שרק יזרוק לנו את חבל ההצלה.

"מתיר עגונות", ימי רביעי, כאן 11