רגע אחרי שאתה מסיים להתמוגג מ"80 וארבע" עולה על המסך הסדרה שתשכיח ממך את כל הטוב שראית זה עתה ועשויה להיות מועמדת חזקה מאוד לתואר “הסדרה הגרועה של השנה". אולי בעצם של חמש השנים האחרונות. אני לא אוהב את יצירתו של טל פרדימן. אני לא חושב שהוא הרים תרומה של ממש לעולם הקומדיה בישראל. אבל זה עניין של טעם. קש וגבבה זה עניין יותר אובייקטיבי. ו"אבא משתדל" שיצר פרידמן, שמתבססת לפי הפרסומים על חיי משפחתו, היא יצרנית הקש הגדולה ביותר שנראתה על מסכינו לאחרונה.

“אבא משתדל" אמורה להיות דרמה קומית. מין עירוב טעמים בין עצוב למצחיק, בין מתוק לחמוץ. כדי שתהיה דרמה דרושה עלילה, ואם יש כזו בסדרה, היא ללא ספק נחבאת היטב. לטובת הצחוקים צריך שתהיינה בדיחות מבושלות עד הסוף, וכאלו נחבאות בסדרה עוד יותר. כמו טבח צבאי ממורמר שנשאר שבת משליך פרידמן לסיר הענק עוד ועוד מרכיבים תפלים - סבתא חולה שצריך משום מה להודיע לה שהיא הולכת למות. ילדה הסובלת ממוגבלות שכלית ומאוטיזם שרוצה לפגוש ביום הולדתה כתב טלוויזיה. אישה שבמקום סקס חובטת בבעלה. צעקות. הרבה צעקות.

דבר לא מעלה חיוך, דבר לא מעורר צער. אין נושא - מתוק או חמוץ - המטופל ביסודיות מההתחלה עד הסוף. כאילו עבר פרידמן במערכת עם התחלה של רעיון, חומר גולמי בלבד, וצעק יש לי יש לי יש לי, ובמערכת אף לא טרחו לצפות בחומר אלא מיד העלו אותו לשידור. אי אפשר לתפוס איך סדרה לא עשויה כזו עולה דווקא בכאן, ערוץ שהולך ומתמקצע. אז מה אם לכאילו יוצר קוראים טל פרידמן?

"אבא משתדל", ימי ראשון, החל מ־27.10, כאן 11

***





ליגות ווינר, יורוליג, ערוץ הספורט

למה באולמות הכדורסל נשמעים קולות של חיות, ומה צריך לעשות כדי לבלום את התופעה

אני לא אוהב לשמוע קולות של בעלי חיים בזמן שאני צופה במשחק כדורסל. זה מין עניין כזה אצלי שהבחנתי בו מתפתח בשנים האחרונות. אני אוהב לשמוע את הקולות מהמגרש: הכדור חובט בפרקט, השופטים שורקים, השחקנים רבים, הקהל שואג - כל אלה בהחלט תענוג. אבל כשמצטרפים לקונצרט הספורטיבי הזה קולות של בעלי חיים, אני מפסיק ליהנות.

למשל, לאולם הכדורסל בנהריה התגנב חמור והשתלט על מיקרופון הכרוז. ברגעים שהנ"ל מרגיש שקבוצתו זקוקה לדירבון, הוא נוער בקול מחריד אל המיקרופון “איה איה, נהריה". הקירות רועדים מעוצמת הדציבלים והנ"ל בשלו. “איה איה, נהריה".

הנהריינים ביציעי האולם, אני מניח, טיפוסים קשוחים מאוד, מכיוון שהם נשארים על מקומם ואינם נמלטים מהאולם. אני, על הכורסה בבית, חלש הרבה יותר, וכשמתחילות הנעירות מוריד מיד את הווליום בטלוויזיה לאפס.

יורוליג. צלם : דני מרוןיורוליג. צלם : דני מרון

תופעה דומה מתרחשת לאחרונה בהיכל מנורה במשחקי מכבי תל אביב. לפני שנים רבות שימש בתפקיד המדרבן הרשמי רפי גינת, והבס המיוחד שלו מילא את התפקיד בלי להזדקק לחיקוי קולות מממלכת בעלי החיים. היום יושב מאחורי המיקרופון מישהו מעולם הבקר, שברגעי רצון - ויש רבים כאלה לטעמו - משמיע געיות רמות ומתמשכות. וזה לא נעים. הקולות הרועמים שמשמיע השור הזועם הנ"ל הינם חסרי ייחוד וטעם, ניתנים לשמיעה בכל רפת או משחטה קרובה ושוב מאלצים את האדם הסביר - כלומר אני - להוריד את הווליום בטלוויזיה שלו לאפס.

אנשים רגישים ממני עשויים גם להימלט לערוץ אחר, וזהו בוודאי לא האינטרס של ערוץ הספורט ומנהלת הליגה בכדורסל. גם הערוץ וגם המנהלת יכולים כמובן לבלום את התופעה הישראלית כל כך בעזרת חקיקת חוק מתאים שימנע השמעת קולות רמים של בעלי חיים במהלך משחק. בכל זאת, זו לא מכירת שוקולד בטיסה מוזלת. גם לא מכות בבריכה של מלון. זה כדורסל. אנחנו אוהבים אותו. לא צריכים לחרב גם את מגרשי הכדורסל בחוסר התרבות הישראלי הדוחה כל כך. לפחות שם מותר עדיין להתנהג לא כמו חיות.