סדרת הטלוויזיה המתעדת את הפרויקט מוצלחת לא פחות. ריאליטי בלי קיטש, בלי שרירנים שמתכננים באיזו טקטיקה לנקוט כדי להשיג את המיליון, בלי חוכמולוגים שמחפשים את הדאחקה הבאה. רק אנשים אמיתיים, עם בעיות אמיתיות וכואבות שאורבות לכולנו מעבר לפינה - בדידות, בגידת הגוף והסוף הבלתי נמנע. וכל הסלט הבלתי נעים הזה מוגש במידה הנכונה, המדויקת, בלי הפרזה, בלי מצלמה לתוך הקישקעס - די במה שרואים כדי לצבוט את הלב, וגם לעודד קצת את הרוח כשמגיעים האפרוחים ללול הזקן הזה ועושים שמח.
אז למה לא עשו את זה קודם? למה כל גן בישראל אינו מצטרף, נאמר, שלוש פעמים בשנה לקבוצת זקנים לגדול לצדה ולשמח אותה? ובכן, הזקנים בישראל לא צריכים לקחת את העניין באופן אישי. זה לא שמדינת ישראל אינה אוהבת אותם. מדינת ישראל אינה אוהבת איש. מקטן עד גדול, מלבן דרך חום עד שחור, מטף ועד זקן. אם לא שפר עליך גורלך להשתייך למגזר שיש לו אבא ואמא פוליטיים, מדינתו של העם הנבחר אדישה למועקותיך ולא מגלה בך עניין. נכנס שר חינוך אחד ומגדיל את שעות החינוך לדמוקרטיה ואזרחות. יוצא זה ונכנס האחר, ומוסיף שעות לימוד בתפילות וטיולים לקברי אבות. את מה שבמידת אדם, זה שחי לאו דווקא ברמה הרעיונית המטאפיזית אי־שם בגובה אלף קילומטר וחמשת אלפים שנה לאחור, אלא כאן, ממש, על פני האדמה, בצער, בבדידות, וגם בלי סייעת בלימודיו שלה הוא נזקק, בלי די מעונות לנוער בסיכון, בלי די מוצרים במקרר לארוחת ערב - כל אלה אינם מעניינה של מדינת העם הנבחר.
גם אזרחי מדינת העם הנבחר, אגב, לא מצטיינים באהבת האחר. סקרים מלמדים שמרביתם המכריעה של ההורים בארץ אינם רוצים כי ילדים בעלי חריגויות, פיזיות ומנטליות, ילמדו עם ילדיהם באותם מוסדות חינוך. הקורא מוזמן עכשיו לעצור בקריאה ולצעוק שלוש פעמים בראבו.
ולכן סדרת טלוויזיה כ"80 וארבע" עשויה להיות בעלת תועלת כפולה. ראשית, היא סדרה טובה מאוד כשלעצמה, מעוררת רגשות עזים בלי לפנות לאלה הנמוכים שבנפש האדם. ושנית, היא עשויה, רחמנא ליצלן, לנער את הישבן של מי שצריכים להתחיל למלא את תפקידם באופן שהיהדות מתהדרת בו כל השנים, ולא נוקפת אצבע לנהוג לפיו.
התרעות פיקוד העורף