יורם שפטל צדק. הוא חזר ואמר שמדובר במשפט ראווה. ישראל רצתה הרשעה. כדי לפרוק את הזעם שאינו מרפה, כדי לנקום, כדי להעניק לרשע פנים, במיוחד את פניו של הטיפוס הזה, דמיאניוק, שלא הביע חרטה, לא השתתפות בצער, אלא נופף בידיו הכבולות באזיקים בעליצות, פיזר חיוכים לכל עבר, כאילו הוא איזה כוכב שקפץ לכאן לתת הופעה בפארק הירקון ונהנה מאוד מאור הזרקורים.
דמיאניוק עזב את ישראל כמנצח. הוא זכה למעט מאוד מנוחה עד מותו, כשהמשיך להיות נרדף בבתי משפט במדינות שונות, עד שהורשע לבסוף ונידון לחמש שנות מאסר בגין היותו שומר במחנה נאצי שהיה מעורב במות אסירים, אבל לא תחת כובע “איוון האיום". למנצח עיקרי נוסף במשפט, סנגורו יורם שפטל, המשתתף באופן אינטנסיבי בסדרה, יש כאן הופעה מקוממת לא מעט. שפטל זחוח. זו תכונה מאוסה אצל אדם. מול המצלמה הוא יושב בפישוק רגליים של בעלבית, לובש חיוך תמידי, כולו התגלמות של שביעות רצון עצמית. הוא מעורר דחייה לא רק בשל התפקיד הלא פופולרי שלקח באותם ימים על עצמו, אלא גם בשל האופן שבו נהג במהלך המשפט. שוב ושוב העירו לו אז השופטים על מחאותיו הרועשות.
מחוץ לכותלי בית המשפט, אז ועתה, אי אפשר לפטור את ההתנהגות שלו כסגנון אקצנטרי אישי בלבד. אפשר לשמור על זכויות הנאשם גם כשטוענים בנימוס. ויש גם פצעים מדממים של מי יודע כמה ניצולים וצאצאיהם בארץ. מול כל אלה שפטל מעמיד את חיוכו הקטן והזחוח. גם אם אינם צודקים. גם אם הם מתפתלים בצערם. הוא היה יכול לנהוג בנעימות. לטעון בנימוס את טענותיו. אבל שפטל הקטן בתוכו גדול מדי. הוא מעדיף את השופוני, הוא צורך את הדאווין. הוא מעדיף לצעוק, אני יורם שפטל, יש לי תשעה חדרים בבית, ו־177 ציורים תלויים על קירותיהם. והנה אני נועל את נעליי הוורודות ומפליג בפורש לעבודה.
“איוון האיום" היא סדרה דוקומנטרית מרתקת לדור שלא ידע את דמיאניוק, ולדור שידע וזקוק לאזכור. היא תוספת חשובה במיוחד לזמן הזה כשמושג ה"נאצים" עובר לשימוש יומיומי, ומעוררת את המחשבה שלפני שמרשיעים בקולי קולות את האחר בהיותו נאצי, אולי בכל זאת מוטב לשמור את הביטוי להזדמנויות מיוחדות.
התרעות פיקוד העורף