סטיב באנון הוא אדם שחי על החרב. מי שהיה מנכ"ל הקמפיין הנשיאותי של דונלד טראמפ, אסטרטג ראשי בבית הלבן, עיתונאי, סופר, יועץ פוליטי - ובכל המשרות הללו החזיק ומחזיק בדעות ימניות קיצוניות. באנון הורחק מממשל טראמפ, וכיום הוא עוסק בייעוץ פוליטי אינטנסיבי למפלגה אופוזיציונית באיחוד האירופי.

השיטה של באנון פשוטה והוא מטיף אותה ללקוחותיו: לכו על המפריד, הפופוליסטי, מעורר המחלוקת. פנו אל הזעם של האנשים. הבעירו אותו. נפנפו מעליו, אם לתרגם לעברית, בקרטון כמו שהייתם עושים מעל המנגל. כוונו את האש לפחדי האנשים. עכשיו אופנתי לפחד ממהגרים, ממוסלמים, אנטישמיות תמיד הולכת מצוין, אז לכו על זה.

והלקוחות הולכים על זה. התוצאות, אגב, מצוינות. סטיב באנון הוא יועץ פוליטי ששירותיו מבוקשים מאוד. אז תקשורת השמאל לא מרוצה ממנו? אז מה. ברור שלא יהיו מרוצים. מי שלא איתך הוא חלק מהאויב. אז גם התקשורת היא חלק מהאויב.

עד כאן הכל נהיר וברור. עכשיו מתחיל החלק הקשה יותר. הבמאית אליסון קליימן קיבלה גישה חופשית לחייו ולעבודתו של באנון, ונקטה את הגישה של כמעט אפס עריכה. זה האיש, היא אומרת לצופים, ראו, הקשיבו, ואתם תגבשו בסופו של הסרט את דעתכם עליו ועל פועלו.

גישת האפס עריכה של קליימן נוחלת כישלון חרוץ. תוצאתה היא גלולת שינה שכמעט - אם לא לגמרי - אינה מאפשרת להחזיק את העיניים פקוחות ולצפות בסרט. זמנו של הצופה חולף לאט וברוב יגע כאשר על המסך מתחלפים כמעט בלי קשר זה לזה שברי התרחשויות, טיפוסים בלתי מוכרים המחליפים ביניהם מלמולי שיחות קטועים, מטוס קטן שממריא ונוחת בין מדינות ונושא בקרבו את באנון, המגיע לחלק עצות בלתי ברורות. פעם אחת ויחידה, דווקא בבלגיה השלווה, הוא מרצה באוזני חבורת בלגים צעירים ומעונבים את עיקרי הגותו באופן נקי וברור, והם כותבים בשקידה כל מילת ארס היוצאת מפיו - זו הפעם היחידה שבה האוזניים מזדקפות והצופה מקבל מושג מובן וברור לגבי האיש העומד מולו. אבל מיד אחר כך חוזר “הסף" לסורו. בידי היוצרת ניתנה הזדמנות פז להראות לצרחני העולם איך אדם עם מעט שכל ונפש מבעבעת מרוב ארס משחק בהם כבכדורי משחק, והיא לקחה את החומר המצוין הזה והפכה אותו לגלולת שינה.

"הסף", סלקום TV