מכירים את ערבי שישי האלו, בהם אתם יושבים עם חברים על ארוחה טובה שאחריה מדסקסים קצת על החיים, טיולים לחו"ל ובעיקר על פוליטיקה, ובסוף הערב כשמוגש הקפה עם הקינוח עמוס הקלוריות, מתחיל החלק שבו מספרים בדיחות? זה החלק שאני יוצאת ממנו לגמרי מותשת. בדיחה אחת, שתיים, שלוש, ניחא, אבל כשזה לא נגמר ובדיחה רודפת בדיחה, זה הרגע שאני לגמרי מתנתקת, כי מרוב בדיחות כבר לא רואים את ההומור.
התוכנית לטעמי ארוכה מדי, עמוסה מדי ומאששת את האימרה: "תפסת מרובה, לא תפסת". בעצם, אתה יוצא מתוכנית כזאת כמו מסרט שלא השאיר בך שום חותם ואתה לא זוכר דבר וחצי דבר ממה שראית.
כמה כבר אפשר לראות ולשמוע שוב ושוב את ארז טל שמצליח להשתחל לכל תוכנית בידור, ולא משנה כמה מקצועיות הוא יפגין? החסרים לנו טאלנטים בארץ? די מיצינו את הדמות על כל גווניה, כמו שמיצינו הרבה דמויות אחרות טלוויזיוניות, מבלי להזכיר את רותם סלע, אסי עזר ושות, למה לא להזרים דם חדש ורענן למסך. אם התקשורת שלכאורה, כל כך נגד ביבי, רוצה להכניס דם חדש, למה היא לא מיישמת את זה כשזה נוגע לעצמה ולטלאנטים שלה.
מקומם אותי במיוחד שבכל הפאנל הזה יושבת רק אישה אחת בלבד, מיה דגן. אפליית הנשים זועקת פה לשמיים והמסכנה הזאת מתאמצת קשות בשביל להצחיק ולהציל את כבודנו הנשים. אני חייבת לציין שהיא דווקא עומדת במשימה די בכבוד, אבל נראה לכם הגיוני שרק אישה אחת מתמודדת מול עדת "זאבים" נרקיסיסטים עם אגו בשמיים שכל אחד מהם חושב שהוא מינימום ג'רי סיינפלד?
התרעות פיקוד העורף