ישבתי אמש לארוחת ערב עם ארבעת השופטים של "משחקי השף", אסף גרניט, מושיק רוט, יוסי שטרית, ארז קומרובסקי, באחוזתה של האקסית של אייל גולן וגיבורת ילדותי מירי בוהדנה קובו. ליתר דיוק - ישבתי ל"ארוחה" לבדי בדירתי הצנועה, בסיומו של ניסיון שחזור של אחת המנות שראיתי העונה, ושהחלטתי לבדוק אם אפשרי שיצא "כמו בטלוויזיה". 

בזמן הכנת המנה, תהיתי - באיזו תכנית היינו צופים לו חיינו ביקום מקביל, בו כל תכניות הטלוויזיה משודרות בו זמנית? עבורי, התשובה תלויה במצב הרוח היומי שלי, כאשר לרוב אחשוק בבידור קל אחרי יום עמוס או קשוח. אך עם זאת, למה לי מונוגמיה? אין כמו 4 מרקים בסיר אחד - לקבל השראה, לבכות, להתרגש, ולחייך אל המסך. צפייה בפרקים ששודרו במהלך העונה הנוכחית מאפשרת לחוות חיבור אל התוכנית בעיקר אל המתמודדים בשלב האודישנים. הסיפורים מרגשים לרוב (כמו בשאר תוכניות הריאליטי) אך בה בעת צפה על פני המים בעיה מהותית.

מירי בוהדנה: "ב'משחקי השף' יש קריזות, דרמות ואכזבות. עפים פחים"



למען האמת, אני סבור כי בפורמט הנוכחי, מן הראוי היה שהמתמודדים יקבלו תשלום עבור תפקידי ניצבים או בלשון התחום 'ביטים' שכן בתוכנית עיקר התחרות היא בין הש.ו.פ.ט.י.ם, שעליהם מושם הפוקוס ולעומתם המתמודדים מיועדים להיות תוספות ליד המנה העיקרית, כמות שעות המסך בהן שמעתי את השופטים מספרים אודות עברם מאפשרת לי לכתוב בעבורם את עבודת השורשים של כיתה ז'2.

לדידי, יש פספוס בתוכנית בשל הכוח הבלתי נדלה שניתן לשופטים - קומץ מחברי שניתן לכנותם  "מושבעי ריאליטי", סיפרו לי כי שמה המקורי היה אמור להיות "שופט נולד". בנוסף, הבנתי מדוע כאשר אין התעסקות בתחרות בין השופטים יש כ"פיצוי" לקט צילומים מחדר השופטים בהם יש בדיחות מעולם הקולינריה, חיזוק האגו ובעיקר טפיחה הדדית על השכם של השופטים לעצמם.

אנו מתקרבים לבחירות בפעם הרביעית (שלישית, אבל אין לדעת), ובתוכנית כבר נסגרו הנבחרות, גיולי נאות - אני שמח שאין לי קבוצה אחת שאני מסמפט, כי מרגיש לי שהתחרות היא בין ארבעת השופטים והפרסים הם קמפיין לארונות מטבח, קפסולות קפה או יוגורט עיזים והרי הסוף ידוע מראש - רב המשתתפים ייעלמו אל בין הסירים. לך למנצח.ת היקר.ה מי ייתן ואחרי הניצחון, חייך יהיו קצת יותר משמעותיים מ-1.5 שניות התהילה שקיבלת בתוכנית.