בשבועות האחרונים המדינה שוב סוערת סביב נושא חטיפת ילדי תימן. בעיקר בגלל תחקיר התוכנית “המקור", שבאופן תקדימי למדי העניק פתחון פה גם לצד שמכחיש באופן גורף את הטענות בדבר היעלמות הילדים, וגורס שמעולם לא הייתה חטיפה מאורגנת שלהם במחנות העולים.

הטענות של משפחות הילדים, שנשמעות החל משנות ה־50, מתבססות על דפוס דומה. ילדים בני פחות מ־3, שגדלו במשפחות של עולים חדשים שהתגוררו במחנות העולים, בעיקר מיוצאי ארצות האסלאם ומרביתם יוצאי תימן, נעלמו. זה קרה או אחרי שכבר הגיעו לבית חולים, או שנעלמו במקום אחר וההסבר היה שנשלחו לבית חולים. כשניסו לברר מה עלה בגורל הילד, ההורים נענו שהוא נפטר ונקבר שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות היו חלקיים, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודות פטירה. מדובר במאות מקרים. למעלה מ־700. התיאור העובדתי הזה כשלעצמו - שעליו אין עוררין - אמור להדליק נורה אדומה אצל כל אדם בעל היגיון. גם אם מתחשבים בתנאי החיים הקשים במחנות, ובאחוזי התמותה הגבוהים יחסית שנרשמו בהם. לכך מתווספות עדויות רבות, מזמן אמת, של אחיות, פקידות סעד ונהגי אמבולנסים על כך שנלקחו ילדים בריאים לגמרי ממחנות העולים לבתי חולים, ושבמקביל הסתובבו במחנות אנשים מחו"ל שחיפשו ילדים לאימוץ.

את מה שבאמת קרה ניתן לחלק לשלושה תרחישים אפשריים: הראשון הוא שמדובר בפעולה ממסדית יזומה, שנועדה לספק ילדים לזוגות חשוכי ילדים, בעיקר יהודים מחו"ל; השני הוא שאכן התקיימו אימוצים לא חוקיים, אבל לא כמדיניות מלמעלה אלא כתוצאה של פעולות פרטיות של רופאים, פקידי סעד וכו' בגלל האדישות הרגעית של הממסד והתחושה שבעצם עושים לילדים האלה טובה בכך ש"מחלצים" אותם ממשפחות נחשלות; והשלישי הוא שלא היו דברים מעולם. רוב הילדים אכן מתו והיתר נעלמו בגלל בלבול ובלגן שאפיינו את התקופה.

לאורך השנים מדינת ישראל הקימה כבר שלוש ועדות חקירה ממלכתיות בנושא (בהלול־מינקובסקי, 1967; שלגי, 1988; קדמי, שמסקנותיה פורסמו ב־2001), ועדיין הוא בוער במלוא העוצמה. ועדות החקירה אימצו כולן את הנרטיב השלישי. מסקנתן הייתה שרובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, גם אם השתלשלות האירועים שהביאה למותם לא ברורה, ויש עשרות מקרים שבהם גורל הילדים לא ידוע. יחד עם זאת, הקביעה לגבי מותם של הילדים התבססה בעיקר על תעודות של בתי החולים וחברה קדישא, שלטענת המתנגדים למסקנות לא היו תמיד אותנטיות, ולפרקים סתרו את עדויות ההורים, אפילו במקרים של מין הילד.

תרומתי הצנועה לנושא הייתה במסגרת הסדרה “מעברות", שהייתי אחד מיוצריה. ראיינו עשרות אנשים ששהו במחנות העולים וחלקם סיפרו לנו, באופן ספונטני לגמרי, על ילדים בני משפחתם שנעלמו בנסיבות כמעט זהות. מדובר בעיקר ביוצאי תימן, אבל גם בעולים אחרים מארצות האסלאם. דפוס אחד ברור עלה מכל העדויות: תחושת הפחד המוחשית ששררה במחנות ובמעברות מפני חטיפת ילדים. אפילו אמי, הפולנייה למהדרין, מספרת איך אמא שלה הייתה חרדה מכך שהיא תיחטף במעברה. ואם לחזור למרואיינים, מדובר באנשים שאין כמעט קשר ביניהם, וחלקם גם סיפר חוויות חיוביות מימי המעברה ודיבר בהערכה על מוסדות הקליטה. כלומר, לא עסקינן באיזו בדיה מאורגנת, או בניסיון של אנשים מרירים לנקום בממסד המפא"יניקי בגלל טראומות הילדות שלהם.  

ולכן אני נוטה לחשוב שהאמת נמצאת באמצע. כלומר, היו לא מעט חטיפות לצורכי אימוץ, שאומנם לא אורגנו בידי הממסד אבל נהנו מהקלות הבלתי נסבלת שבה הוא התייחס לגורלם של הילדים. במדינה שפויה ומאוזנת כבר מזמן היו מאמצים את מסקנת הביניים הזו ומוצאים דרך להכיר בעוול באופן רשמי. אבל אצלנו, כמו בכל תחום כמעט, הקיצונים שולטים ומונעים את ההכרה ההיסטורית הזו. קיצונים משני הצדדים. גם אלה שלנצח יצרפו את המילה “מפא"י" לכל אסון, עוולה וקונספירציה אפשרית. וגם אלה שמנסים, במוטיבציה מטורפת שמקורה פשוט לא ברור לי, לקעקע את כאבן של מאות משפחות ולהתעלם מתחושת הבטן הברורה שמשהו מאוד בסיסי התנהל כאן בצורה מעוותת ולא אנושית.

על הסכין

1. הצפייה ברמי פורטיס בפרסומת של בזק, לצלילי “אני תלוי בנתב", גורמת לי למבוכה בכל פעם מחדש. הצורך של מוזיקאי להתפרנס ברור ולגיטימי, כולל דרך פרסומות. אבל הפרסומת הרעה הזו, שבה הוא ממליץ לגידי גוב ה"בייביסיטר" להשתיק ילדים דרך ריתוקם למסך, היא הדבר הכי רחוק מ"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי".

2. בניגוד מוחלט, הפרסומת החדשה לרכבת ישראל, שמשחקת על הדמיון בין הדעות הקדומות ביחס לרכבת ולבני העדה האתיופית, דווקא מפתיעה לטובה. בעיקר כי היא מציגה את האתיופים, לשם שינוי, כבטוחים בעצמם ובעלי הומור, במקום כבכיינים (תודות ליוסי ואסה המצוין). עכשיו רק נשאר לקוות שהרכבת תהיה טובה כמו הפרסומת.

3. אם אתם מתקשים לראות סרט של פולנסקי, מטעמי מצפון, לכו על “קצין ומרגל" בגרסתו המקורית. הספר של רוברט האריס, שעל פיו עובד הסרט. הספר, העוסק בפרשת דרייפוס, כתוב מנקודת מבטו של קצין במודיעין הצרפתי, ז׳ורז׳ פיקאר, המגלה שדרייפוס חף מפשע. כדרכם של רומנים היסטוריים מבית האריס, הוא סוחף ומרתק.