במילים שלו: ב-35 שנות הקריירה שלו, הפך אהוד בנאי, ובצדק, לאחד הסינגר־סונגרייטרים האהובים, המשפיעים ומתווי הדרך במוזיקה הישראלית. הדילוג המבריק שלו בין מוזיקה אתנית לרוק ולקאנטרי פולק; וכן הטקסטים שנצרבים עמוק בבשר - הפכו אותו לאחד מגדולי הטרובדורים המקומיים.
ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להודות שב"הולך ומתקרב", אלבומו החדש, ה־13 במספר, בנאי קצת מאכזב, בעיקר בשל השבלוניות שלו.
הטקסטים, המשלבים בין קודש לחול, משובחים, חדים ושנונים כתמיד. בנאי ממשיך לנסוע במשעולי הזמן האבוד ב"זקוק למחילה" ("אני תקוע בשנות ה־60 ואת במנה הראשונה"); ועובר לימינו אנו ב"שיר הפרשים" ("נכון שהמצב לא קל, אבל אסור לו לוותר, אם יסתלק עכשיו, זו תהיה ממש בושה, להתחפר יותר עמוק בבקשה"), שניתן לפרש כמטאפורה למצב.
השבלוניות שהזכרתי מצויה בלחנים. חלק מהשירים באלבום, בהם "היי סטריט", "איש כל בו", ו"אל תדאגי", נשמעים כמו תוצרים של אותו פס ייצור, שמה שמבדיל ביניהם הם הטקסטים המשובחים. חלק מהלחנים לא מתפתחים ולא סוחפים, וכפועל יוצא מכך, האזנה לאלבום היא בחלקה מייגעת ולעתים אף משעממת.
למרות זאת, יש באלבום גם כמה הברקות: "ז'אן ז'אק מון אמי" - שיר הלל של בנאי למתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל; וגם "במסעדה פרסית" ו"להט חרב מתהפכת" - בהם בנאי נשמע מפתיע ורלוונטי מתמיד.
קשה לראות את "הולך ומתקרב" מטביע חותם או משאיר קלאסיקות, אך יש בו כמה שירים באמת טובים שמתחזקים את המותג "אהוד בנאי".