היא ספגה אלפי הודעות נאצה ואפילו התייחסות של ראש הממשלה בנימין לנתניהו לדבריה בפתח ישיבת הממשלה. "זו הייתה חוויה מזעזעת ללכת ברחוב ולהבין שאת מפחדת שיפגעו בך, להסתובב עם שומר ראש במדינת היהודים. פחדתי", נזכרת קוטלר בסערה הציבורית שהתחוללה אחרי השידור. "פחדתי מהצל ומחבורת המטורפים שלו. אחרי כל הקללות ואיחולי המוות שקיבלתי מהגולשים בפייסבוק, לא ידעתי מי יכול לקום עליי בפעם הבאה ולעשות משהו".
בהתייחס לסערה שעוררו דבריה אומרת קוטלר כי "כל הדבר הזה היה מתוזמר. עם כל הכבוד לצל, לא הוא החליט להוציא עליי חוזה. אני לא יודעת מי, אבל ברור לי שהוא לא עובד לבד".
הצל (יואב אליאסי) מסר בתגובה על דבריה של קוטלר: "במקום להתנצל, אושרת ממשיכה בשלה. הנה, שוב היא מכלילה וקוראת ללמעלה מחצי מיליון עוקביי, ועוד מיליוני אנשים שכעסו על דבריה, חבורת מטורפים. זה נכון, יש גורם שמפעיל אותי ואני לא מחביא את זה. הגורם הזה נקרא עם ישראל וחיילי צה"ל. אבל יש קו אדום - איומים, ומי שמאיים צריך להיעצר".
"אליאסי הוא לצערי אחד האחראים לתופעה העצובה ביותר בחברה הישראלית והיא התבהמות השיח", ממשיכה קוטלר. "צר לי לאכזב אותו אבל הוא לא מגן העם היהודי וגם לא מגינם של חיילי צה"ל, שאלפים מהם כתבו לי תודה על דבריי, בהם אנשי צבא בכירים מעט יותר מרס"ר המשמעת אליאסי. כיאה לכל מגלומן, הוא פשוט לא מחובר למציאות. הוא כמובן לא הוריד את תוכניתי, אין לו את הכוח הזה. אני זו שהחליטה לקחת פסק זמן ודרכי לחזור לשדר פתוחה בכל עת. שינסה אותי, בפעם הבאה לא אשאר חייבת".
הם מ־פ־ח־ד־י־ם
בתום שבוע של איחולי מוות ואיומים, בתוכנית הבאה של "המגזין" התנצלה קוטלר על דבריה והבהירה את כוונתה בדמעות כשהיא אומרת: "אני מצטערת מעומק לבי אם דבריי פגעו במי מכם, אבל אינני יכולה שלא לראות את המחיר היקר שאנו משלמים דרך ילדינו, חיילינו, על מציאות השליטה בעם אחר. מציאות שנמשכת 52 שנה. ולא, אין לי פתרונות קסם. אני לא פוליטיקאית".
קוטלר לא חוזרת בה מדבריה, אבל מנסה שוב להסביר את כוונתה: "יצאתי להגנתם של חיילי צה"ל - ואני מתעקשת על זה. מדיניות הממשלה לא מותירה בידם ברירה אלא להתנהל לפעמים כפי שהם מתנהלים. כשאמרתי את מה שאמרתי וייחסתי את זה לכיבוש, לא עשיתי זאת בגלל שאני אחת מאותם שמאלנים שלא מחוברים למציאות וחושבים שאם עכשיו נחזיר את כל השטחים יהיה פה שלום לנצח. אבל אנחנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד: זה מה שקורה. אני מקבלת את זה שאין לנו ברירה, אבל אנחנו משלמים על כך בילדינו, וזה בעיניי יותר גרוע ממוות, כי אתה הורג את נפשך. אף אחד מחיילי נצח יהודה הוא לא כזה. אם אני ואתה היינו שם, אותו דבר היה יכול לקרות גם לנו".
"אנחנו לא מסתכלים על זה, כי יותר קל לנו להגיד 'כן ביבי, לא ביבי'. כתב לי ליכודניק: 'אני מגיע במסגרת שירות המילואים שלי למעצרים בחברון. אתה נכנס לבתים של משפחות כדי להוציא מבוקשים, והאמא מתחילה לצרוח ואתה דופק לה שלוש סטירות, אתה מכה אישה כדי שתשתוק. אז אתה אומר לעצמך - זה כמו סרט על נאצים'. הוא אמר את זה, לא אני. 'זאת המציאות שבה אנחנו חיים', הוא הוסיף. 'אני אומר לך את זה כימני, ליכודניק שרוף'. אנחנו משלמים מחיר, זה מה שניסיתי להגיד. אבל כשראש הממשלה ושר החינוך טוענים שאני מוציאה את דיבתם של חיילי צה"ל לרעה, קל להפריד בין הדברים והנה, יצאתי ככה".
פרספקטיבה אחרת
חודשים ספורים אחרי שיצאה לחופשה חוזרת קוטלר למסך הקטן, הפעם רחוק מהחדשות ומהאקטואליה. ביום ראשון הקרוב יעלה בערוץ הוט 8 בשעה 21:00 סרט דוקומנטרי "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה", שבו השתתפה יחד עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
הסרט חוזר לאירועים שהתרחשו בתחילת 1943, אז הודיעו הנאצים לממשלת בולגריה שכל היהודים שבשטחה יגורשו לפולין וקבעו את תאריך הגירוש ל־10 במרץ 1943. בימים שקדמו למבצע הוצאו אלפי יהודים מבתיהם בכוח ונשלחו לנקודות האיסוף, חיכו למותם. אלא שבבוקר הגירוש יצאה הקריאה: "הגירוש בוטל".
"סיפור הצלתם של יהודי בולגריה בידי הכנסייה הבולגרית, חלקים נרחבים בציבור הבולגרי והמלך הוא סיפור שלא סופר מספיק", אומרת קוטלר. "מה שקרה שם היה נשגב".
הסרט גרם לה להעמיק בסיפור המשפחתי שלה ולחטט במעמקי נפשה. "מגיל 17 אני חולמת שאני במחנות ריכוז והשמדה, סיוטים שחוזרים על עצמם. שנים אני חיה עם הדבר הזה ולא מבינה מאיפה זה בא", היא מסבירה. "רק בגיל 38, בעיצומו של טיפול פסיכואנליזה, המטפל אמר לי 'לכי דברי עם אבא שלך. הוא חי בבולגריה בזמן המלחמה, יש לו סיפור שואה'. אמרתי לו שמה ששמעתי מאבא שלי במשך כל השנים היה 'לא סבלנו כמו הפולנים', 'לא היו לנו מחנות ריכוז', 'לא היה לנו כל כך נורא'. "אבל באותה שיחה עם אבא גיליתי דברים אחרים, והסרט הזה הוא סופו של תהליך שהתחיל עבורי בדיוק לפני 15 שנה".
באותה שיחה סיפר אביה של קוטלר, חיים לוי, על המשפחה הבולגרית שלקחה אותו והפכה אותו לאחד משלהם. "האחים של אבי היו במחנה עבודה בכפייה, ולא היה מי שיפרנס את המשפחה שלו", היא משחזרת. "החנויות שהיו לסבי בשוק נסגרו. הוא היה רעב, כמעט מת אחרי שניסה לגנוב אוכל מטבח נאצי. קניין של סבי, אדם בשם סנדו שהייתה לו חנות לכלי בית בכפר נידח בהרים, לקח את אבי שהיה אז ילד קטן וטיפל בו. הוא הוריד לו את הטלאי ואמר לו, 'אתה הבן שלי מעתה ואילך, מהיום יקראו לך דנג'ו'. בסרט הזה הייתה לי הזדמנות להגיד להם תודה. בעקבות השיחה ההיא והגילוי המפעים של חיי, שאני דור שני לשואה, עזבתי בפעם הראשונה את החדשות וכתבתי את הספר הראשון שלי 'סיפור שמתחיל בדמעות'. קשה להעביר את המשמעות שלי גילוי כזה, פתאום החיים מקבלים פרספקטיבה אחרת, מבינים כל כך הרבה דברים".
המציאות שורפת
האנליזה גם גרמה לקוטלר להבין איך קורה שהיא, שלא באה מבית עשיר, לא למדה בבתי הספר הנחשבים ולא שירתה בגלי צה"ל הגיעה בגיל 28 לעיתונאות. "עד אותו גילוי חשבתי שהגעתי לתחום במקרה", היא אומרת. "אף פעם לא עניין אותי להיות עיתונאית או מגישה בטלוויזיה, רציתי להיות חוקרת מוח או חוקרת ימית. לכאורה דבר גרר דבר, סיימתי את לימודי התואר הראשון כשפרצה מלחמת המפרץ. לא הייתה עבודה, השוק היה מת. הייתי פרסרית והנוסעים שלי אמרו לי שיש לי קול נהדר וכדאי שאעבוד ברדיו. אז עשיתי קורס קריינים. בסיומו לא הייתה לי עבודה, כי באותה תקופה אם לא היית אחיין של חיים יבין או יוצא גלי צה"ל, לא היה סיכוי שתיכנס לתקשורת. התחלתי לעבוד בהתנדבות בערוץ 2 הניסיוני, והקריירה שלי התגלגלה משם. כאילו במקרה מצאתי את עצמי בתחום".
"אחרי השיחה עם אבא שלי הבנתי שלמעשה הוא שתל לי את הרעיון של להיות עיתונאית וסופרת בשיחות שעשה איתי כילדה קטנה", מוסיפה קוטלר. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 8. אבא עזב את הבית ולא חי איתי את מרבית חיי, אבל היו לנו שיחות משוגעות. האהבה שלי לפילוסופיה הגיעה ממנו, שרברב חובב אפלטון ואריסטו. כשהייתי ילדה הוא אמר לי שאני יודעת לדבר, אז אולי כדאי שאסביר את מדינת ישראל, אם לא במשרד החוץ אז בעיתונות. הבנתי שמצאתי את דרכי לתקשורת בעקבותיו, כדי להסביר ולתקן. עד אותו רגע חשבתי שאמא שלי, שהייתה אשת קריירה, עיצבה את אישיותי, שאת הקרייריזם לקחתי ממנה".
"כשהרציתי בפני אנשי הציונות הדתית, שאלתי מי חושב שאני שמאלנית, ו־700 איש שהיו באולם הרימו ידיים. צר לי לאכזב אתכם, אני ממש לא. מ־2006 אני מצביעה לקדימה ולגלגולים הבאים שלה, אני בכלל מרכז. 'השמאלנית הגדולה' הלכה אחרי אריק שרון. כמוני יש עוד מאות עיתונאים, שכולם בטוחים שהם שמאלנים אבל הם לא. מעבר לזה, חוקי האתיקה העיתונאית קובעים שלא משנה אם אתה שמאל, ימין או מרכז - זכותך להחזיק בדעה אבל חובתך לעשות כל מאמץ לפרסם את האמת, ולהבהיר שכשאתה מביע את דעתך, זו דעתך בלבד. אנשים אומרים 'למה אתם מדווחים כל הזמן רק על דברים רעים?'. לא בגלל שאנחנו אנטי־ביבי. זה תפקידה של התקשורת - לבקר את החברה שבה היא פועלת. 'הדמוקרטיה מתה בחשיכה', כתב ה'וושינגטון פוסט', והתקשורת היא אור השמש שאמור להגן על כולנו".
בשביל הבנות
בתקופה עמוסת האירועים שלפני יציאתה של קוטלר לחופשה היא חשפה הצעה מגונה שקיבלה מנשיא קשת לשעבר, אלכס גלעדי, אחרי ראיון עבודה שעברה אצלו. בעקבות החשיפה הגיש נגדה גלעדי תביעת לשון הרע, שהסתיימה בגישור. "הראיון עבר בהצלחה", העידה בשידור על התקרית עם גלעדי, "אני מקבלת טלפון כמה שעות אחר כך, והוא מזמין אותי לארוחת ערב. כשאני מנסה להתחמק ואני אומרת לו שאולי צהריים דווקא, הוא מבהיר לי: 'לא, לא, ארוחת ערב, וגם תפני את הערב'. ואז אני אומרת לו, 'מר גלעדי - מאוד מחמיא לי שאתה רוצה ארוחת ערב, אבל אתה יודע שאני נשואה'. הוא מסביר לי, 'מה זה קשור, את לא יודעת איך מתקדמים בטלוויזיה בהוליווד?'. עניתי לו שאני יודעת וכנראה שאני לא אתקדם ככה בחיים לשום מקום, כי אני לא מתכוונת לאכול איתו ארוחת ערב, והשאר היסטוריה".
כעת היא אומרת: "במסגרת הסכם הגישור בינינו, כל מה שאני יכולה להגיד שהוא משך את התביעה שלו, תוך כדי שהוא אומר שהתנהגות כזו לא מאפיינת אותו. הוא לא זוכר את המקרה ומצטער אם נגרמה לי עוגמת נפש. מעבר לזה אני לא יכולה להגיד כלום. הכל כבר נאמר, ובאמת המשכתי הלאה".
ישראל זקוקה ליהדות
כעת, כשהיא בחופשה, היא מקדישה זמן רב להפלגות ארוכות בים הפתוח. "מי שלא בא לו על טיפולים פסיכולוגיים, שיעשה רישיון שיט וייצא לים", היא ממליצה. "אין לתאר את שלוות הנפש והאושר ששורים עליי כשאני מפליגה. בשנה הזו של הגיהינום שעברתי, בכל פעם שהרגשתי שאני משתגעת, הייתי עוזבת את הכל, מזמינה סירה במועדון שאני חברה בו, משחררת חבלים, מרימה מפרשים וחוזרת אחרי כמה שעות בן אדם חדש. בים נמחק המוח וכל הטרפת שמסתובבת בראש במהירות של 500 קמ"ש עד שאני חושבת שהראש יתפוצץ - נרגעת. לא משנה כמה זמן אשב על הספה במרפסת ואעשה מדיטציה, זה לעולם לא יהיה דומה לארבע שעות הפלגה".
"עשינו כמה דברים נחמדים ב־70 שנה. עשינו כסף, כבשנו את עולם ההייטק, הבאנו כמה פרסי נובל, רמת החיים לא רעה, אנחנו מצליחים להתמודד עם המלחמות שלנו לא רע כי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, מקום רביעי ליתר דיוק, אבל מה החזון? מה המטרה? אף אחד לא יגיד לך את זה. למדינה אין מושג לאן היא הולכת. כבר מזמן שכחנו מנין באנו. אז אם התחלנו את הראיון הזה עם 'דע את עצמך' של היוונים, הרשה לי לסיים אותו עם ציטוט מפרקי אבות, 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. בלי זה, נמשיך ללכת לאיבוד".
התרעות פיקוד העורף