לחלוחית עדיין עולה בעיניה של העיתונאית והמגישה אושרת קוטלר, כשהיא חוזרת לגיהינום שחוותה לפני שנה. בחודש פברואר שודרה בתוכנית "המגזין" בהגשתה ברשת 13 כתבה שבה עלה חשד להתעללות של חיילים מגדוד נצח יהודה בפלסטינים. לאחר שהסתיימה הכתבה אמרה קוטלר מול המצלמות: "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש". מאז חייה התהפכו.

היא ספגה אלפי הודעות נאצה ואפילו התייחסות של ראש הממשלה בנימין לנתניהו לדבריה בפתח ישיבת הממשלה. "זו הייתה חוויה מזעזעת ללכת ברחוב ולהבין שאת מפחדת שיפגעו בך, להסתובב עם שומר ראש במדינת היהודים. פחדתי", נזכרת קוטלר בסערה הציבורית שהתחוללה אחרי השידור. "פחדתי מהצל ומחבורת המטורפים שלו. אחרי כל הקללות ואיחולי המוות שקיבלתי מהגולשים בפייסבוק, לא ידעתי מי יכול לקום עליי בפעם הבאה ולעשות משהו".

היו איומים קונקרטיים?
"בוודאי. זימנו לחקירה במשטרה שניים מאלפי הגולשים שנשמע כאילו הם מתכוונים גם לפעול, לא רק לאיים. אתה שואל מה קרה עם כל האחרים? מתברר שכשכותבים לך 'יא זונה, תמותי, אני אטפל בך', זה לא איום - זה איחול. כמו 'מזל טוב ליום ההולדת', זה מה שאמרו לי השוטרים".

מה בעצם קרה באותו שידור?
"המשפט שאמרתי היה אלתור שנועד לתקן טעות טכנית בעריכת הכתבה. העורך שכח להכניס את התיקון של המשפט שניסחנו, הכתב אריק וייס ואני, עם הרבה זהירות וכל מה שצריך, כי רצינו שאנשים יקשיבו. כשהבנתי שהמשפט ההוא לא נכנס, אלתרתי מהזיכרון. האם הייתי צריכה לנסח את זה אחרת? בוודאי. לא בגלל הפחד, אלא כדי שאנשים יקשיבו. כי כשאתה צורח לאנשים באוזן, וזו הייתה צרחה, הם לא מקשיבים".

בהתייחס לסערה שעוררו דבריה אומרת קוטלר כי "כל הדבר הזה היה מתוזמר. עם כל הכבוד לצל, לא הוא החליט להוציא עליי חוזה. אני לא יודעת מי, אבל ברור לי שהוא לא עובד לבד".

הפנית את האצבע המאשימה כלפי נתניהו ונפתלי בנט.
"מי שהתחיל לגלגל את כדור השלג הזה היה בנט, חצי שעה אחרי שידור הכתבה. הוא לקח את דבריי והפך אותם, זו ההגדרה של פייק ניוז. נכון, אפשרתי להם לעשות את זה. הייתי צריכה לחשוב על עידן הניו מדיה, לא לתת להם את היכולת להפריד בין הכתבה למשפט הסיום שלה ולהפוך את כוונתי על פיה. הייתי צריכה לחשוב על זה, אבל אתה מבין מה קורה לנו? כעיתונאים אנחנו צריכים לחשוב שבע פעמים על כל מילה, כי ראש הממשלה ושר החינוך, שכיום הוא שר הביטחון, עלולים לקחת את מה שאמרת ולהפוך אותו על פיו".

הצל (יואב אליאסי) מסר בתגובה על דבריה של קוטלר: "במקום להתנצל, אושרת ממשיכה בשלה. הנה, שוב היא מכלילה וקוראת ללמעלה מחצי מיליון עוקביי, ועוד מיליוני אנשים שכעסו על דבריה, חבורת מטורפים. זה נכון, יש גורם שמפעיל אותי ואני לא מחביא את זה. הגורם הזה נקרא עם ישראל וחיילי צה"ל. אבל יש קו אדום - איומים, ומי שמאיים צריך להיעצר".

"אליאסי הוא לצערי אחד האחראים לתופעה העצובה ביותר בחברה הישראלית והיא התבהמות השיח", ממשיכה קוטלר. "צר לי לאכזב אותו אבל הוא לא מגן העם היהודי וגם לא מגינם של חיילי צה"ל, שאלפים מהם כתבו לי תודה על דבריי, בהם אנשי צבא בכירים מעט יותר מרס"ר המשמעת אליאסי. כיאה לכל מגלומן, הוא פשוט לא מחובר למציאות. הוא כמובן לא הוריד את תוכניתי, אין לו את הכוח הזה. אני זו שהחליטה לקחת פסק זמן ודרכי לחזור לשדר פתוחה בכל עת. שינסה אותי, בפעם הבאה לא אשאר חייבת".  

"בפעם הבאה לא אשאר חייבת": אושרת קוטלר על הצל. צילום: רפאל מזרחי"בפעם הבאה לא אשאר חייבת": אושרת קוטלר על הצל. צילום: רפאל מזרחי

הם מ־פ־ח־ד־י־ם

בתום שבוע של איחולי מוות ואיומים, בתוכנית הבאה של "המגזין" התנצלה קוטלר על דבריה והבהירה את כוונתה בדמעות כשהיא אומרת: "אני מצטערת מעומק לבי אם דבריי פגעו במי מכם, אבל אינני יכולה שלא לראות את המחיר היקר שאנו משלמים דרך ילדינו, חיילינו, על מציאות השליטה בעם אחר. מציאות שנמשכת 52 שנה. ולא, אין לי פתרונות קסם. אני לא פוליטיקאית".

קוטלר לא חוזרת בה מדבריה, אבל מנסה שוב להסביר את כוונתה: "יצאתי להגנתם של חיילי צה"ל - ואני מתעקשת על זה. מדיניות הממשלה לא מותירה בידם ברירה אלא להתנהל לפעמים כפי שהם מתנהלים. כשאמרתי את מה שאמרתי וייחסתי את זה לכיבוש, לא עשיתי זאת בגלל שאני אחת מאותם שמאלנים שלא מחוברים למציאות וחושבים שאם עכשיו נחזיר את כל השטחים יהיה פה שלום לנצח. אבל אנחנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד: זה מה שקורה. אני מקבלת את זה שאין לנו ברירה, אבל אנחנו משלמים על כך בילדינו, וזה בעיניי יותר גרוע ממוות, כי אתה הורג את נפשך. אף אחד מחיילי נצח יהודה הוא לא כזה. אם אני ואתה היינו שם, אותו דבר היה יכול לקרות גם לנו".

"אנחנו לא מסתכלים על זה, כי יותר קל לנו להגיד 'כן ביבי, לא ביבי'. כתב לי ליכודניק: 'אני מגיע במסגרת שירות המילואים שלי למעצרים בחברון. אתה נכנס לבתים של משפחות כדי להוציא מבוקשים, והאמא מתחילה לצרוח ואתה דופק לה שלוש סטירות, אתה מכה אישה כדי שתשתוק. אז אתה אומר לעצמך - זה כמו סרט על נאצים'. הוא אמר את זה, לא אני. 'זאת המציאות שבה אנחנו חיים', הוא הוסיף. 'אני אומר לך את זה כימני, ליכודניק שרוף'. אנחנו משלמים מחיר, זה מה שניסיתי להגיד. אבל כשראש הממשלה ושר החינוך טוענים שאני מוציאה את דיבתם של חיילי צה"ל לרעה, קל להפריד בין הדברים והנה, יצאתי ככה".

איך התייחסו לסערה בערוץ 13?
"גולן יוכפז תמך בי ולא רצה שאצא לחופשה. הוא רצה שאדחה את ההחלטה, שאעבור עוד מערכת בחירות, ביקש ממני לחשוב על זה, הגן עליי, לגמרי. חברים בתוך המערכת תמכו, גם פומבית. לא המונים. כשרותם סלע ספגה אש בגלל הפוסט הפוליטי שכתבה, התייצבו לצדה יותר דמויות מוכרות מאשר במקרה שלי".

"שוקלת לשלוח לצל, לביבי ולבנט זרי פרחים גדולים, כי אני מגשימה כל חלום אפשרי". צילום: מרק ישראל סלם"שוקלת לשלוח לצל, לביבי ולבנט זרי פרחים גדולים, כי אני מגשימה כל חלום אפשרי". צילום: מרק ישראל סלם

נפגעת מזה?
"אני נפגעת ממי שאני באמת אוהבת. אז לא נפגעתי, כי מי שאני באמת אוהבת גיבה אותי ותמך בי, לשמחתי. האם אני מאוכזבת? התשובה היא כן. אפשר היה לגלות אומץ עיתונאי רב יותר בהגנה על זכותה של עיתונאית־מגישה לומר את דעתה. דווקא עיתונאים מהימין, כמו אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד יצאו בקריאה פומבית לאפשר לי להביע את דעתי, גם אם הם לא מסכימים איתה. אליהם הצטרף גם עמיחי שיקלי, ראש מכינת תבור וחבר במפלגת הימין החדש. הם אנשי הימין הליברלי. יש כזה דבר, גדלתי בבית כזה. מה שמכונה 'אנשי השמאל' לא עשו את זה, הם פחדו. 'הם מ־פ־ח־ד־י־ם'. נתניהו אמר זאת ב־1999, אז הם מפחדים. צריך היה לראות את רינה מצליח מנסה להגיד משהו, ובטעות אומרת 'כי... כי... כיבוש' ומגמגמת. רציתי למות, את מפחדת לומר 'כיבוש'? לשם הגענו? כי מישהו החליט שהמילה הזו היא אסורה?".

בחרת לעזוב זמן קצר אחר כך. היית יכולה לנחש שזה יתפרש כחופשה כפויה.
"זה לא עניין אותי. לא פוטרתי, לא הועזבתי, כל השטויות האלו. זו הייתה יוזמה שלי לחלוטין, כי קצתי בזה. אז הצל מסתובב עכשיו ואומר 'אני גרמתי לפיטוריה של אושרת קוטלר' - שיבושם לו. אני באמת שוקלת בשיא הרצינות לשלוח לו ולביבי ולבנט זרי פרחים מאוד גדולים, כי אני מגשימה כל חלום אפשרי שלי בחצי השנה האחרונה, והיד עוד נטויה. לא בטוח שהייתי עוזבת אלמלא מישהו היה מרביץ לי כפי שהרביצו לי. נכון, הלכתי, לא יכולתי לשאת את זה יותר. וואללה - מודה לכם. לא מעניין אותי מה תחשבו, אני עושה מה טוב לי, ומה זה טוב לי".

"רציתי למות, את מפחדת לומר 'כיבוש'? מישהו החליט שהמילה הזו היא אסורה?". רינה מצליח. צלם: מיכל פתאל, פלאש 90"רציתי למות, את מפחדת לומר 'כיבוש'? מישהו החליט שהמילה הזו היא אסורה?". רינה מצליח. צלם: מיכל פתאל, פלאש 90

פרספקטיבה אחרת

חודשים ספורים אחרי שיצאה לחופשה חוזרת קוטלר למסך הקטן, הפעם רחוק מהחדשות ומהאקטואליה. ביום ראשון הקרוב יעלה בערוץ הוט 8 בשעה 21:00 סרט דוקומנטרי "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה", שבו השתתפה יחד עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.

הסרט חוזר לאירועים שהתרחשו בתחילת 1943, אז הודיעו הנאצים לממשלת בולגריה שכל היהודים שבשטחה יגורשו לפולין וקבעו את תאריך הגירוש ל־10 במרץ 1943. בימים שקדמו למבצע הוצאו אלפי יהודים מבתיהם בכוח ונשלחו לנקודות האיסוף, חיכו למותם. אלא שבבוקר הגירוש יצאה הקריאה: "הגירוש בוטל".

"סיפור הצלתם של יהודי בולגריה בידי הכנסייה הבולגרית, חלקים נרחבים בציבור הבולגרי והמלך הוא סיפור שלא סופר מספיק", אומרת קוטלר. "מה שקרה שם היה נשגב".

הסרט גרם לה להעמיק בסיפור המשפחתי שלה ולחטט במעמקי נפשה. "מגיל 17 אני חולמת שאני במחנות ריכוז והשמדה, סיוטים שחוזרים על עצמם. שנים אני חיה עם הדבר הזה ולא מבינה מאיפה זה בא", היא מסבירה. "רק בגיל 38, בעיצומו של טיפול פסיכואנליזה, המטפל אמר לי 'לכי דברי עם אבא שלך. הוא חי בבולגריה בזמן המלחמה, יש לו סיפור שואה'. אמרתי לו שמה ששמעתי מאבא שלי במשך כל השנים היה 'לא סבלנו כמו הפולנים', 'לא היו לנו מחנות ריכוז', 'לא היה לנו כל כך נורא'. "אבל באותה שיחה עם אבא גיליתי דברים אחרים, והסרט הזה הוא סופו של תהליך שהתחיל עבורי בדיוק לפני 15 שנה".

"מגיל 17 אני חולמת שאני במחנות ריכוז והשמדה, סיוטים שחוזרים על עצמם". אושרת קוטלר. צילום: רמי זרנגר"מגיל 17 אני חולמת שאני במחנות ריכוז והשמדה, סיוטים שחוזרים על עצמם". אושרת קוטלר. צילום: רמי זרנגר

באותה שיחה סיפר אביה של קוטלר, חיים לוי, על המשפחה הבולגרית שלקחה אותו והפכה אותו לאחד משלהם. "האחים של אבי היו במחנה עבודה בכפייה, ולא היה מי שיפרנס את המשפחה שלו", היא משחזרת. "החנויות שהיו לסבי בשוק נסגרו. הוא היה רעב, כמעט מת אחרי שניסה לגנוב אוכל מטבח נאצי. קניין של סבי, אדם בשם סנדו שהייתה לו חנות לכלי בית בכפר נידח בהרים, לקח את אבי שהיה אז ילד קטן וטיפל בו. הוא הוריד לו את הטלאי ואמר לו, 'אתה הבן שלי מעתה ואילך, מהיום יקראו לך דנג'ו'. בסרט הזה הייתה לי הזדמנות להגיד להם תודה. בעקבות השיחה ההיא והגילוי המפעים של חיי, שאני דור שני לשואה, עזבתי בפעם הראשונה את החדשות וכתבתי את הספר הראשון שלי 'סיפור שמתחיל בדמעות'. קשה להעביר את המשמעות שלי גילוי כזה, פתאום החיים מקבלים פרספקטיבה אחרת, מבינים כל כך הרבה דברים".

אמרת בסרט ש"הדברים שההורים לא מספרים לך, רודפים אותך כל ימי חייך".
"מי שעובר אנליזה 15 שנה מבין כמה המשפט הזה נכון. החיים שלנו הם כמו מבנה של קוביות דומינו, שנופלות אחת על השנייה. אחרי הגילוי הקוביות האלו התרוממו וכל החיים שלי קיבלו צורה אחרת. רק כשראיתי את התמונה החדשה הצלחתי להבין מה דחף אותי כל החיים ולמה, כמה פחדים וחרדות שהם לא שלי רדפו אותי בחיים. הבנתי דברים על עצמי, למשל שאני לא אתן לעצמי ליפול. לא ברחוב, לא בסקי, לא בים, לא בראיון, לא בעבודה, לא בשום דבר. אני אדע הכל על הכל, אקח את כל מקדמי ההגנה שאפשר, לא אעשה משהו אם אני לא ארגיש בטוחה ב־100% שהוא יסתדר כפי שאני רוצה. הגילוי על כך שכל החרדות שחשבתי שהן שלי - הן למעשה שלו, אפשר לי לזרוק את כל החששות הקטנים לעזאזל. לעזוב את העבודה, למשל. להגיד פעמיים 'פוס, לא בא לי עליכם'. לא מעניין אותי לפחד היום".

"פחדים וחרדות שהם לא שלי רדפו אותי בחיים", אושרת קוטלר, מתוך "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה". צילום: באדיבות HOT8"פחדים וחרדות שהם לא שלי רדפו אותי בחיים", אושרת קוטלר, מתוך "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה". צילום: באדיבות HOT8

נשמע שלאנליזה יש מקום חשוב בחייך.
"לא סתם היוונים אמרו 'דע את עצמך'. האנליזה היא חלק מאוד משמעותי וטוב בחיי, לא היו שלושה ספרים ולא היה סרט אלמלא האנליזה והיכולת להסתכל על מה שלא סיפרו לי. אני הכי קונטרול פריק, אז שאעשה דברים שאני לא יודעת למה אני עושה אותם? שמישהו אחר דוחף אותי לעשות אותם? זה בלתי מתקבל על הדעת. זה מה שקורה כשההורים שלך לא מספרים לך דברים, אתה פועל ממקום של הפחדים שלהם, התקוות שלהם, השריטות שלהם. אתה צריך ללכת ולבדוק מה שלך ומה לא שלך. יש בזה חירות גדולה".

המציאות שורפת

האנליזה גם גרמה לקוטלר להבין איך קורה שהיא, שלא באה מבית עשיר, לא למדה בבתי הספר הנחשבים ולא שירתה בגלי צה"ל הגיעה בגיל 28 לעיתונאות. "עד אותו גילוי חשבתי שהגעתי לתחום במקרה", היא אומרת. "אף פעם לא עניין אותי להיות עיתונאית או מגישה בטלוויזיה, רציתי להיות חוקרת מוח או חוקרת ימית. לכאורה דבר גרר דבר, סיימתי את לימודי התואר הראשון כשפרצה מלחמת המפרץ. לא הייתה עבודה, השוק היה מת. הייתי פרסרית והנוסעים שלי אמרו לי שיש לי קול נהדר וכדאי שאעבוד ברדיו. אז עשיתי קורס קריינים. בסיומו לא הייתה לי עבודה, כי באותה תקופה אם לא היית אחיין של חיים יבין או יוצא גלי צה"ל, לא היה סיכוי שתיכנס לתקשורת. התחלתי לעבוד בהתנדבות בערוץ 2 הניסיוני, והקריירה שלי התגלגלה משם. כאילו במקרה מצאתי את עצמי בתחום".

"אחרי השיחה עם אבא שלי הבנתי שלמעשה הוא שתל לי את הרעיון של להיות עיתונאית וסופרת בשיחות שעשה איתי כילדה קטנה", מוסיפה קוטלר. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 8. אבא עזב את הבית ולא חי איתי את מרבית חיי, אבל היו לנו שיחות משוגעות. האהבה שלי לפילוסופיה הגיעה ממנו, שרברב חובב אפלטון ואריסטו. כשהייתי ילדה הוא אמר לי שאני יודעת לדבר, אז אולי כדאי שאסביר את מדינת ישראל, אם לא במשרד החוץ אז בעיתונות. הבנתי שמצאתי את דרכי לתקשורת בעקבותיו, כדי להסביר ולתקן. עד אותו רגע חשבתי שאמא שלי, שהייתה אשת קריירה, עיצבה את אישיותי, שאת הקרייריזם לקחתי ממנה".

"הבנתי שמצאתי את דרכי לתקשורת בעקבותיו אבא, כדי להסביר ולתקן". שנת 1997 אושרת קוטלר, "פגוש את העיתונות". צילום: ראובן קסטרו"הבנתי שמצאתי את דרכי לתקשורת בעקבותיו אבא, כדי להסביר ולתקן". שנת 1997 אושרת קוטלר, "פגוש את העיתונות". צילום: ראובן קסטרו

ובכל זאת פעמיים בקריירה שלך בחרת לצאת לחופשה של שנה. 
"אני לא עומדת במעמסה הנפשית. קשה לי להיות זו שאומרת שמה שקורה פה לא בסדר ושצריך לתקן. יש מה לבקר וחשוב לבקר, אבל לפעמים המציאות כל כך קשה, שהיא שורפת אותי נפשית. בפעם הראשונה נשרפתי ב־2003, אחרי שלוש שנים של אינתיפאדה, אני לא יודעת איך הקולגות שלי שרדו. לא יכולתי להתמודד יותר עם המכוניות המתפוצצות, עם המוות, עם הדם, עם המלכוד 22 שכולנו חיים בו עד היום ומעדיפים להתכחש, כי אין פתרון, אז בואו נשכח מזה. אין לי הציניות והחספוס שנדרשים כדי לשרוד במקצוע עשרות שנים כמו העמיתים שלי, ולכן אני מדי פעם נשרפת. אני מרגישה כמו מתאגרף בזירה: חוטפת מכות ואז עוצרת להירגע. לקחתי הפסקה לשנה, כתבתי ספרים, יצרתי סרטים דוקומנטריים, נתתי דרור לנפש, הגשמתי חלומות".

נתת גם דרור לעצמך להגיד דברים שעוררו סערה.
"כן, בוודאי. כשביקשו ממני לחזור למשבצת השידור של שמונה בערב סירבתי. לא רציתי לחזור לאקטואליה, בטח לא להגשה. כי הגשת מהדורת חדשות מחייבת סגנון שלא התאים לי יותר, שמחייב את המגיש להיות אובייקטיבי. אבל בעיניי זה לעבוד על הציבור בעיניים, אין כזה דבר. הכל סובייקטיבי, תמיד. מי שאומר אחרת, נאמר בעדינות - לא מדייק. אמרתי לראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות דאז: אתה רוצה שאחזור לשמונה בערב? יש לי תנאים: אני רוצה גם לדווח על החדשות וגם להביע את דעתי. אמרתי לו שאני רוצה טור דעה. כך היה. חזרתי בעמדה דעתנית, קיבלתי תוכנית אישית שבמסגרתה הורשיתי להביע את דעתי, זה היה חלק מהדיל. לצערי מאז שהרשתות החברתיות פרצו לחיינו, יש אינפלציה של דעות. הכל נהיה מיקרופון צעקני, עצום וצווחני שאף אחד לא מקשיב בו לשום דבר, ולכן עוד דעה הולכת לאיבוד בטרפת הכללית. חוץ מזה הבנתי שאנשים לא באמת מוכנים להקשיב, אז גם זה ייתר את העניין. בנוסף, להנהלות הערוצים המסחריים קשה עם עצמאות עיתונאית ועם עמדה אנטי־שלטונית, כי הם משלמים על זה מחיר. לא מתאים להביע דעות שנויות במחלוקת, כי זה פוגע להם בכיס".

"אני לא עומדת במעמסה הנפשית". אושרת קוטלר. צילום מסך"אני לא עומדת במעמסה הנפשית". אושרת קוטלר. צילום מסך

אבל התקשורת שמאלנית, לא? ככה אומרים לפחות.
"זה קשקוש. לפני שיועז הנדל נהיה פוליטיקאי, הוא היה מנהל התקשורת של ראש הממשלה. פגשתי אותו בפאנל על עיתונות ואתיקה, וכבר אז הוא אמר שהתקשורת הישראלית היא מרכז־ימין. השמאל נמחק. העיתונאים הם חלק מהציבור, והתקשורת מזמן לא שמאלנית. אבל כיום כל מי שמעז לבקר את נתניהו הופך אוטומטית לשמאלן, עד כדי מופרכות. הנשיא ראובן ריבלין, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שי ניצן, מפכ"ל המשטרה - כולם שמאלנים, כי מתחו עליו ביקורת. זה כבר נהיה פתטי. אבל כשראש ממשלה משקר 20 שנה, אין לי דרך יפה יותר להגיד את זה, וברור לכל שהאיש משקר כרונית - אז בסוף גם העיתונאים נחשבים שמאלנים, כשהם לא".

"כשהרציתי בפני אנשי הציונות הדתית, שאלתי מי חושב שאני שמאלנית, ו־700 איש שהיו באולם הרימו ידיים. צר לי לאכזב אתכם, אני ממש לא. מ־2006 אני מצביעה לקדימה ולגלגולים הבאים שלה, אני בכלל מרכז. 'השמאלנית הגדולה' הלכה אחרי אריק שרון. כמוני יש עוד מאות עיתונאים, שכולם בטוחים שהם שמאלנים אבל הם לא. מעבר לזה, חוקי האתיקה העיתונאית קובעים שלא משנה אם אתה שמאל, ימין או מרכז - זכותך להחזיק בדעה אבל חובתך לעשות כל מאמץ לפרסם את האמת, ולהבהיר שכשאתה מביע את דעתך, זו דעתך בלבד. אנשים אומרים 'למה אתם מדווחים כל הזמן רק על דברים רעים?'. לא בגלל שאנחנו אנטי־ביבי. זה תפקידה של התקשורת - לבקר את החברה שבה היא פועלת. 'הדמוקרטיה מתה בחשיכה', כתב ה'וושינגטון פוסט', והתקשורת היא אור השמש שאמור להגן על כולנו".

"כשראש ממשלה משקר 20 שנה, גם עיתונאים לא שמאלנים נחשבים שמאלנים. עד כדי מופרכות". בנימין נתניהו. צילום: Tsafrir Abayov/REUTERS"כשראש ממשלה משקר 20 שנה, גם עיתונאים לא שמאלנים נחשבים שמאלנים. עד כדי מופרכות". בנימין נתניהו. צילום: Tsafrir Abayov/REUTERS

בשביל הבנות

בתקופה עמוסת האירועים שלפני יציאתה של קוטלר לחופשה היא חשפה הצעה מגונה שקיבלה מנשיא קשת לשעבר, אלכס גלעדי, אחרי ראיון עבודה שעברה אצלו. בעקבות החשיפה הגיש נגדה גלעדי תביעת לשון הרע, שהסתיימה בגישור. "הראיון עבר בהצלחה", העידה בשידור על התקרית עם גלעדי, "אני מקבלת טלפון כמה שעות אחר כך, והוא מזמין אותי לארוחת ערב. כשאני מנסה להתחמק ואני אומרת לו שאולי צהריים דווקא, הוא מבהיר לי: 'לא, לא, ארוחת ערב, וגם תפני את הערב'. ואז אני אומרת לו, 'מר גלעדי - מאוד מחמיא לי שאתה רוצה ארוחת ערב, אבל אתה יודע שאני נשואה'. הוא מסביר לי, 'מה זה קשור, את לא יודעת איך מתקדמים בטלוויזיה בהוליווד?'. עניתי לו שאני יודעת וכנראה שאני לא אתקדם ככה בחיים לשום מקום, כי אני לא מתכוונת לאכול איתו ארוחת ערב, והשאר היסטוריה".

כעת היא אומרת: "במסגרת הסכם הגישור בינינו, כל מה שאני יכולה להגיד שהוא משך את התביעה שלו, תוך כדי שהוא אומר שהתנהגות כזו לא מאפיינת אותו. הוא לא זוכר את המקרה ומצטער אם נגרמה לי עוגמת נפש. מעבר לזה אני לא יכולה להגיד כלום. הכל כבר נאמר, ובאמת המשכתי הלאה".

"#MeToo היא תנועה בעייתית, חד־משמעית, אבל הכרחית. מתנהלים משפטי שדה, ולא צריך שהדבר יתנהל כך", אלכס גלעדי. צילום: דני מרון"#MeToo היא תנועה בעייתית, חד־משמעית, אבל הכרחית. מתנהלים משפטי שדה, ולא צריך שהדבר יתנהל כך", אלכס גלעדי. צילום: דני מרון

הרגשת שעשית משהו חשוב בחשיפה הזו?
"עשיתי את זה בשביל הבנות שלי ובשביל בנות דורן. האם זה חשוב? אני בטוחה שכן, האם זה עזר? אני בטוחה שלא. זה לא מספיק ולא נגמר. MeToo# היא תנועה בעייתית, חד־משמעית, אבל הכרחית. מתנהלים משפטי שדה, ולא צריך שהדבר יתנהל כך. מצד שני, המערכת המשפטית לא מסוגלת להתמודד עם התופעה, וזו בעיה. הסיפורים נחשפים אחרי הרבה שנים, אבל מדובר בפוסט־טראומה משוגעת. הסיפור שלי קטן וזניח, נתתי אותו כדוגמה לכך שלוקח זמן לשתף. הרגשתי שהסיפור הקטן שלי הוא צהוב, אז מה יגידו נשים אחרות שעברו דברים גדולים יותר? אלוהים ישמור. אז ברור שלפעמים נשים לוקחות את הסוד שלהן עד הקבר. כשבתי בת ה־17 הולכת ברחוב ועובר לידה גבר מבוגר ממנה ב־30 שנה ואומר לה, 'איזה חזה יש לך, מה הייתי עושה לך', החינוך שלי אומר תורידי אותו עכשיו במכות ורצוי ישר בביצים. לא ידברו אלייך ככה".

ישראל זקוקה ליהדות 

כעת, כשהיא בחופשה, היא מקדישה זמן רב להפלגות ארוכות בים הפתוח. "מי שלא בא לו על טיפולים פסיכולוגיים, שיעשה רישיון שיט וייצא לים", היא ממליצה. "אין לתאר את שלוות הנפש והאושר ששורים עליי כשאני מפליגה. בשנה הזו של הגיהינום שעברתי, בכל פעם שהרגשתי שאני משתגעת, הייתי עוזבת את הכל, מזמינה סירה במועדון שאני חברה בו, משחררת חבלים, מרימה מפרשים וחוזרת אחרי כמה שעות בן אדם חדש. בים נמחק המוח וכל הטרפת שמסתובבת בראש במהירות של 500 קמ"ש עד שאני חושבת שהראש יתפוצץ - נרגעת. לא משנה כמה זמן אשב על הספה במרפסת ואעשה מדיטציה, זה לעולם לא יהיה דומה לארבע שעות הפלגה".

"בשנה הזו של הגיהינום שעברתי, בכל פעם שהרגשתי שאני משתגעת, עליתי על הסירה". אושרת קוטלר. צילום: רמי זרנגר"בשנה הזו של הגיהינום שעברתי, בכל פעם שהרגשתי שאני משתגעת, עליתי על הסירה". אושרת קוטלר. צילום: רמי זרנגר

נשמע מאוד רוחני.
"העניין שלי בחלקים המיסטיים של הדתות הגדולות, בקבלה, הסופיות, הזן בודהיזם, נולד מתוך אהבתי לפילוסופיה. זו לא רוחניות, זו הגות. אני לא טיפוס של ניו אייג' שבו כולם מדברים על איזה חיבור אל הקוסמוס כי לא נעים להם להגיד אלוהים. אני בן אדם מאמין, לא אדם דתי, אבל ברור לי שיש אלוהים ויש לי יחסים מצוינים איתו. בלי תפילות מהסידור, אלא תפילות שלי. אלוהים לא עובד כמו שרבים חושבים שהוא עובד. אני אדם עם שתי רגליים מאוד חזקות על הקרקע, אבל כשאני יוצאת אל הים או מטפסת על הרים, אני מרגישה את אלוהים חזק מאוד. לא סתם רבי נחמן מברסלב קורא לתלמידים שלו לצאת אל הטבע. כשאנחנו עובדים בתקשורת, אנחנו עובדים ברובד מאוד שטחי של החיים. אם החיים הם מגדל של מאה קומות, רוב האנשים חיים עד הקומה העשירית. יש לנו המון צרות שראוי להתעסק בהן, אבל מרוב רעש לא מגיעים לדברים העמוקים יותר. אחת הסיבות שבגללן המדינה שלנו הולכת לאיבוד היא שאין לה את מאה הקומות של התרבות היהודית הרוחנית שיפרו אותה. הציוניות הסוציאליסטית גדעה לעצמה את השורשים כדי לא להיות יהודי ישן, אבל לא הציעה יהודי חדש. אחד העם צדק: אנחנו צריכים את היהדות כדי להוציא מאיתנו את הפרחים של העתיד, בלי זה לא נגיע לשום מקום. אז אני בעד לימודי תרבות יהודית ופילוסופיה יהודית, בלי לקרוא לזה הדתה ולהיבהל מזה.

"עשינו כמה דברים נחמדים ב־70 שנה. עשינו כסף, כבשנו את עולם ההייטק, הבאנו כמה פרסי נובל, רמת החיים לא רעה, אנחנו מצליחים להתמודד עם המלחמות שלנו לא רע כי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, מקום רביעי ליתר דיוק, אבל מה החזון? מה המטרה? אף אחד לא יגיד לך את זה. למדינה אין מושג לאן היא הולכת. כבר מזמן שכחנו מנין באנו. אז אם התחלנו את הראיון הזה עם 'דע את עצמך' של היוונים, הרשה לי לסיים אותו עם ציטוט מפרקי אבות, 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. בלי זה, נמשיך ללכת לאיבוד".

"מרגישה את אלוהים חזק מאוד, אך הוא לא עובד כמו שחושבים שהוא עובד". אושרת קוטלר. צלם : רמי זרנגר"מרגישה את אלוהים חזק מאוד, אך הוא לא עובד כמו שחושבים שהוא עובד". אושרת קוטלר. צלם : רמי זרנגר