1 באוגוסט 1968. בתרועת חצוצרות עולה לאוויר מהדורת "מבט" הראשונה, אז עדיין מגזין מוקלט. המגיש הכריזמטי חיים יבין מצעיד בסך את הכתבות שבה. בין נושאיהן: חטיפת מטוס "אל־על" לאלג'יריה, מהפכה בעיראק, צ'כוסלובקיה לקראת הפלישה הסובייטית לפראג, מלחמה ורעב בביאפרה.

ארבע דקות לסיום, כשדומה שכל צער העולם נופל על המהדורה החלוצית אשר כתביה גברים אחד־אחד, מכריז יבין בחביבות: "בלונדון, בפריז, בניו יורק, כמובן גם בתל אביב שואלות כבר הנשים מה נלבש בסתיו? קצר, ארוך, בהיר, כהה, מיני או מקסי. לשרי רז יש כמה תשובות על שאלות נוקבות אלה". באותו רגע, כשהעלמה מפציעה על המרקע בתסרוקת קצרה ובחיוך מבויש, חושפת לראשונה בטלוויזיה את קולה הרדיופוני - מגלים הצופים שיש גם כתבת לרפואה.

מאז עברו למעלה מ־51 שנה. כל גברי מהדורת הבראשית נעלמו זה מכבר מהמרקע, רק האישה שבחבורה שרדה. עד מחר. התוכנית "רואים עולם", בהגשת יעקב אחימאיר, מגיעה במוצאי שבת במאולץ לסיום דרכה בתאגיד השידור הציבורי. עמה נפרדת סופית מהמסך כתבת התרבות של התוכנית, שיצאה לגמלאות רשמית מרשות השידור כבר ב־2008 אבל המשיכה לשדר בתאגיד בהתנדבות. לרגל המאורע חוזרת רז אל אותו יום בקיץ 1968, שבו הייתה לגברת הראשונה של הטלוויזיה.

לאחר חודשים של שידורי ניסיון, דרבן שטף האירועים להקדים את המהדורה הראשונה. ההתרגשות שאחזה את הצוות לא פסחה על רז, אם כי מדבריה ניתן להתרשם שלא יצאה מכליה. "'דעו לכם שאנחנו עושים היסטוריה', אמר לנו חיים יבין", היא משחזרת. "'אל תגזים', הערתי לו. למעשה, לא התייחסתי לטלוויזיה יותר ממה שהיא. הרי מדובר במשהו להמונים, יותר נמוך מתיאטרון או מקונצרט".

"על הבוקר התברר לי איזו משימה ייעדו לי", היא מעידה. "מה כבר הם יכלו לתת לכתבת היחידה שלהם לאחר שאחד מגברי החדשות הכריז שמקומן של הנשים במטבח ובמיטה? אופנה! זאת למרות שאני לא טיפוס אופנתי במיוחד וזה בכלל לא בראש שלי. כשאמרו שגם איראה במהדורה, הלכתי הביתה, שלפתי מהארון איזו שמלה פרחונית שהבאתי מפריז וקפצתי לספרית, שעשתה לי תסרוקת גועלית וקצרה מדי".

רז אלתרה כתבה מחומרים שהגיעו מחו"ל. והסקופ? "שרי רז היפהפייה מצהירה על מהפכה", כותב חיים יבין בספרו "עובר מסך". "שמלת הערב החדשה תחשוף את הברכיים".

איך חגגתם את מהדורת הבכורה?

"מה אתה יודע. המנהל הראשון של הטלוויזיה, פרופ' אליהוא כץ, איש מקסים שהייתי קוראת לו 'הנפש הטובה מסצ'ואן', חיכה לנו בסיום המהדורה עם סטייק בפיתה וסלטים לכל אחד מאיתנו. גם משקאות היו. האיש לא חסך כי הטלוויזיה הייתה הבייבי שלו".

להיות כמו שירלי טמפל

עוד נחזור לזיכרונות. לפני כן נקפוץ אל ההווה המתסכל. "בתאגיד עושים טעות איומה שמורידים את 'רואים עולם'", רז מוחה. "אין הרבה תוכניות כאלה שמביאות לצופים מקומות שלעולם הם לא יגיעו אליהם. בלי קשר אליי, אני מצרה על מה שעשו לתוכנית. אני, בכל אופן, עם הטלוויזיה גמרתי. אולי אפתח ערוץ תרבות משלי ביו־טיוב".

כשהתחלת לשדר בתאגיד ב־2017, מצאת בו בית?

"די אם אומר שלא פגשתי את המנהלים. לא עבדתי בשבילם, אלא בשביל יעקב (אחימאיר - יב"א). לא רציתי שום התקשרות כספית איתם. כך יכולתי להיות ציפור דרור ולהכין כתבות על מה שבא לי".

יעקב אחימאיר. צלם : אלוני מוריעקב אחימאיר. צלם : אלוני מור

ואם תשווי את התאגיד לערוץ הראשון?

"התאגיד הרבה יותר מאורגן. אין בו הבלגן והשחיתות שהיו בערוץ הראשון. נראה לי שכדי למנוע תופעות כאלה, די רודים בעובדים. גם אם יש בתאגיד לא מעט תוכניות טובות, שום דבר לא יכול להשתוות לערוץ הראשון, שבשבילי ובשביל אחרים היה בימים ההם כל עולמנו".

לזה חלמת להגיע בילדותך?

"החלום שלי היה להיות רקדנית בלט. למדתי אצל הכוריאוגרפית הנודעת גרטרוד קראוס. אם להודות באמת, הייתי בינונית בבלט ועברתי לריקודי עם, שאותם אני אוהבת עד היום".

היא נולדה בתל אביב כשרי רייזנר למרים וליעקב, קוסמטיקאית ופועל במפעל, שעלו בעלייה הפולנית של שנות ה־30. "הנכדה שלי רומי, בת ה־16, רוטנת מדי פעם לעברי 'אוף, את ממש פולנייה'", מחייכת רז. "לדבריה אני דואגת יותר מדי ומקפידה על נימוסים".

מתי נולד המותג שרי רז?

"בגלי צה"ל, בתקופה שהייתי שם לפני הגיוס. יום אחד, כשקישון הגיע לתחנה, התייעצתי איתו לאיזה שם משפחה עברי כדאי לי לשנות. 'תבחרי שם ארוך, משהו כמו בת יעקב, כדי שיכירו ויזכרו אותך', ייעץ לי. ואני העדפתי לבחור את שם המשפחה הקצר ביותר".

בהיותה בת 7 עברה משפחת רייזנר לגבעתיים. "אמא רצתה שאהיה כמו שירלי טמפל", מעידה רז. "היא הייתה מסרקת אותי בתסרוקת בקבוקים עם סרט לבן בשיער - ואני שנאתי את זה שנאת מוות. לא אהבתי שייגעו בי, שינשקו אותי או יחבקו אותי, משהו שבו 'הצטיינו' הדודות הפולניות שלי. עד היום אני לא כל כך אוהבת את זה".

לפי עדותה, היא הייתה ילדה שובבה ומרדנית. "פעם אפילו ברחתי מהבית והצטרפתי לטיול למצדה של קן השומר הצעיר, למרות האיסור של אמא שדאגה לי", היא מספרת.

חיים יבין עולה לשידור, אוגוסט 1968. צילום: ערוץ 1חיים יבין עולה לשידור, אוגוסט 1968. צילום: ערוץ 1

כמי שהייתה בתנועה מכיתה ד', היא מאז שמאלנית, אבל לימים הקפידה שזה לא יצא החוצה בשידורי החדשות שלה. "לא היה לזה מקום", היא משוכנעת. "קראנו בחדשות מה שהכתיבו לנו. בזמננו לא בא בחשבון שנשמיע דעות אישיות, כפי שאושרת קוטלר עשתה כעבור שנים".

אם רז מצטיירת לכם משום מה כמין חנונית שכזאת, אז לא. "לא הייתי תלמידה מצטיינת", היא מודה. "בראש שלי היו ספורט, בנים ובילויים. הקדשתי מעט מאוד ללימודים".

מהתיכון בגבעתיים עברה לסמינר לוינסקי, אף שלא ממש תכננה להיות מורה. למעשה, בהיותה נערה נשבתה על ידי קסם הרדיו. האשם בכך היה אחד מהחבר'ה, שפסק שיש לה קול רדיופוני, מה שהיא לא גילתה בעצמה. אותו נער הפנה אותה לדודו, יעקב בן הרצל, מאגדות קול ישראל. "אני אקשר אותך איתו ובטח הוא ירצה שתהיי קריינית", הבטיח לה. והיא? "באותו רגע נכנס לי חיידק הרדיו למוח".

בן הרצל ניאות לבחון אותה. "יש לך נתונים", אישר. במקביל לסמינר שרצה רז באולפני קול ישראל בקריה בתל אביב, עד שהגיעה בפרוטקציה למבחנים בגלי צה"ל, "התקבלתי לשם חצי שנה לפני הגיוס". זה היה ציון דרך מבחינתה. "באותו יום הרגשתי בעננים", היא מציינת. כדי להיות מוכנה לשירות בתחנה הצבאית, סיגלה לעצמה את הרי"ש של הקריינים תוך כדי הקראת החומר לבחינות הבגרות ו"החברות שלמדתי איתן סבלו מזה".

דברים קרו מעצמם

רז הגיעה לשירות בגלי צה"ל מוכנה פיקס לשידורים. "עברתי שם את התקופה המאושרת בחיי", היא מעלה על נס. "לא היו אז המתח והלחץ שעליהם סיפרו חבר'ה ששירתו בתחנה מאוחר יותר. כיוון שהשידורים נמשכו משש עד עשר בערב בלבד, היה לנו המון זמן פנוי. הסתובבנו בשוק הפשפשים ביפו ובילינו על החוף".

בעיקר בילתה שם עם ירון לונדון, שהיה אז החבר שלה. יום אחד, כשהשתזפה במרפסת התחנה בין הקלטה להקלטה, זה קרה. "פתאום ראיתי אקורדיון מונף מלמטה אלינו, בקומה השנייה", היא נזכרת כיצד הבחינה לראשונה בדן בירון הענק, שעם מלוא שני המטרים שלו היה לימים הגבר של חייה. "על מה אתה צומח, על שמרים?", שאלה אותו.

יכולת לתאר לעצמך שהוא יהיה האיש שלך?

"בחיים לא. אבל דברים קרו מעצמם. אחרי הצבא הגעתי לירושלים, עיר שמעולם לא הייתי בה לפני כן. עמדתי ללמוד באוניברסיטה העברית ולא ידעתי איך להתארגן ולהשיג דיור. אמרו לי 'יש אחד שיעזור לך', או במילים אחרות: 'דן יסדר'. מצאתי אותו משחק פוקר עם גברי בנאי ועם מי שכונתה 'שושנה היפה'. מזה יצא שאנחנו נשואים 55 שנה".

דן בירון. צלם : מירי צחידן בירון. צלם : מירי צחי

בירון סידר להם חתונה־קומזיץ בוהמית רבת משתתפים בחצרו של שלמה באום, יוצא ה־101. רז לא הכי מתלהבת כשקוראים להם "זוג בוהמי". "בוא נאמר שיש לנו חיים לא שגרתיים", היא מציעה. למען האמת נציין שלמרות החברות האמיצה ביניהם, הם לא תמיד באותו ראש. לדבריה, כשרץ ברשימת הפיראטים, היא לא נתנה לו את קולה. "דן הוא לא הטיפוס שיכנס בשמונה בבוקר ישיבות מפלגה, זה לא בשבילו", היא משוכנעת.

בני הזוג בירון שידרו בקול ישראל, התחנה שהייתה לשניהם מקפצה אל הקריירות הטלוויזיוניות רבות השנים שלהם. "יום לפני סיום ההרשמה לקורס ההכנה לטלוויזיה, הבחנתי במודעה ורשמתי אותי ואת דן", היא מעידה, ומספרת על הקורס המרוכז שנערך בטלוויזיה החינוכית, אז הלימודית. הקורס התקיים בהדרכתו של לואי לנטין, במאי אירי שברח לארץ לאחר שהצית את האולפנים בדבלין. "כל מה שאני יודעת על טלוויזיה בא מהבמאי הזה, שהיה גם מרצה מבריק. מכלום הוא עשה אותנו מומחים לתחום בעשרה ימים", היא אומרת.

כשעברו תוך זמן לא רב לשילוב נשים בצמדי המגישים של "מבט", הייתה רז ביניהן. "לא היה אז שום שוויון וזה בכלל לא היה הוגן", היא מוחה. "באותה תקופה נשים אף פעם לא פתחו את המהדורות, בניגוד מוחלט להיום. כל התפקידים הבכירים בטלוויזיה ובחדשות היו בידי גברים. היה שם לא מעט שוביניזם בהתנהלות. עכשיו נשים מובילות בהגשת חדשות בערוצים השונים ולדעתי הן מגישות מעולות, מופלאות כאלה, שנראות נהדר וגם מגדלות ילדים. ממש וונדר־וומן".

קרו אצלכם מקרים שלא היו עוברים באווירת ה"מי טו" של היום?

"קרו והרבה. כל מיני דיבורים, קללות והטרדות".

גם אותך?

"נראה לך שאפשר להטריד אותי? איש לא העז להטריד אותי בטלוויזיה, אבל היו דיבורים לא נעימים".

ואתן, כולל את, שתקתן?

"ההתייחסות לנושא הייתה שונה מאשר היום. 'למה לי להסתבך?', שאלו בנות ונקטו אמצעי מנע כמו לא להיכנס לחדרו של מי שלא רצוי להיכנס אליו, או אם ראו אחד כזה נכנס למעלית, נזהרו לא להיכנס איתו".

בשבילך, עד חצי המלכות

זמן קצר לאחר מהדורת הביכורים החלה כעמיתיה הגברים לצאת לכתבות שטח. לדבריה, הקוטביות שבין נושאי שתי הכתבות הראשונות שלה מעידה על הגיוון שבעשייה הטלוויזיונית. מצד אחד הייתה לה באותו שבוע כתבת צבע על קרקס מדראנו ועל אנשיו, ומנגד הביאה כתבה על החדר במגרש הרוסים שבו סיימו את חייהם לוחמי האצ"ל משה ברזני ומאיר פיינשטיין. "בהתחלה, כשעוד לא הייתה אצלנו חלוקה לנושאי כיסוי, נגענו בהכל. אפילו הכנתי כתבה על ביוב בעיר העתיקה", מעירה רז ומספרת שלקח זמן עד שננעלה על תחום התרבות, שעמו היא מזוהה עד היום.

כשהיא מתבקשת לדלות מים הזיכרונות שלה סיפור שיעיד על עשייתה בתחום, היא מספרת על הסולחה שיצא לה לארגן בין אביגדור סטימצקי לבין יחזקאל שטרייכמן, שניים מגדולי הציירים שהיו בארץ: "הם היו ברוגז ובמשך 30 שנה לא החליפו מילה. במקביל, כל אחד מהם קיבל סטודיו בירושלים לתקופה מסוימת ובמרחק לא רב זה מזה. הרגשתי שאני חייבת להשלים ביניהם והצלחתי להביא את שטרייכמן לראיון משותף אצל סטימצקי. אז התברר ששניהם מזמן שכחו על מה היה הריב וכמו ילדים קטנים התחילו לשחק עם שלל המכחולים של המארח. הודות לכתבה הם הפכו מחדש לחברים. סיפור אחר היה לי עם זמרת הסופרן הקטלאנית מונסרט קאבאייה. הוזמנתי לחזרה של הפילהרמונית איתה לקראת קונצרט, כשעדיין לא שמעתי על מי שעתידה הייתה להיות מהזמרות הגדולות בעולם. אפילו לא ידעתי איך היא נראית. כשבאתי להיכל התרבות ראיתי בצד שמנמונת לבושה בחלוק, שנראתה כמו עוזרת בית. כששאלתי היכן הזמרת נאמר לי שהיא תכף תבוא. פתאום ראיתי את השמנמונת בחלוק מול התזמורת. כאשר היא פתחה את הפה, התנפצו זכוכיות בהיכל מעוצמת הקול הצלול והחזק שלה. אנשי הצוות שלי, שתמיד דחקו בי למהר לשוב לירושלים, נדבקו לכיסאות. לא יכולנו לעזוב עד שנגמרה החזרה. זמרת כזאת לא שמעתי וכבר לא אשמע בחיי".

רז מספרת עוד סיפור על מוזיקה, שאירע כשהכינה כתבה לקראת העלאת האופרה "נבוקו": "הצלם ניניו אמר שאין מספיק אור ואי אפשר לצלם. כשביקשתי מהבמאי האיטלקי הקשיש של האופרה שיעלו את האור, הוא אמר שאי אפשר. הפנו אותי למנצח דניאל אורן, שהיה עדיין צעיר. הצגתי את עצמי כשרי רז מהטלוויזיה. 'שרי רז? מה שאת מבקשת, עד חצי המלכות', הוא הגיב. אורן צעק באיטלקית לעבר הבמאי - ויהי אור. אז אורן אמר שאני בטח רוצה את מקהלת העבדים, שיאה של אותה אופרה. הזמרים כבר עמדו לצאת הביתה, כשמהרמקול הדהד קולו של אורן: 'בשביל שרי רז כל מקהלת העבדים לעלות חזרה לבמה'. איש מהם לא הפר את ההוראה. זה כבר היה הזוי. כששאלתי אותו בראיון שאחרי כן במה זכיתי, השיב אורן שכילד חצי ערבי חצי יהודי ביפו, דחוי משני הצדדים, הוא מצא ניחומים בתוכנית הילדים 'בכותרת ובשוליים', ששידרתי בראשית הטלוויזיה. 'היית אז קרן האור של חיי, שלא אתן לך את מקהלת העבדים?', שאל".

אותו בעל, אותה עבודה

לרז, שבדרך כלל מצלמת את כתבותיה במצלמה קטנה ומשוכללת, יש יתרון על פני עמיתיה לתחום התרבות בעבר ובהווה. כרעייתו של בירון היא יוצאת עם "להקת הסטודנטים ירושלים" שבהנהגתו למסעות מסביב לגלובוס, וחוזרת מהם עם שלל לטלוויזיה.

יש כיום תרבות בטלוויזיה?

"למי יש היום כוח לתרבות? משדרים בטלוויזיה כל מיני ריאליטי ואנשים מאושרים מזה".

ציפית שהאימפריה ברוממה תיחרב?

"לא בדיוק ציפינו, אבל בערוץ הראשון עברנו תקופה מאוד קשה. ראינו התפוררות שהייתה נגועה בשחיתויות ומלווה ביחס לא הולם כלפי העובדים. אני מעדיפה לא להיזכר בתקופה ההיא".

האם הוצע לך, כמו לאי אלה מעמיתייך בערוץ הראשון, לחצות את הכביש לעבר הערוץ השני עם כינונו?

"לא פנו אליי. אם היו פונים הייתי מסרבת. כמי שהייתה מחלוצי הטלוויזיה מיומו הראשון של הערוץ, הרגשתי מחויבת אליו. אף פעם לא הייתי בין אלה שקופצים מדבר לדבר. עשרות שנים אני גרה עם אותו בעל באותו בית, עם אותם ילדים ובאותה עבודה. נראה שכך האופי שלי".

ניסו לפתות אותך ליטול חלק באיזו תוכנית ריאליטי?

"כן. מ'האח הגדול' פנו אליי שלוש פעמים ודחיתי אותם בלי היסוס. אני שונאת תוכניות ריאליטי. פשוט לא יכולה לסבול את זה ומצליחה לא לראות את כל התוכניות האלה. הספיק לי שראיתי את העונה הראשונה של 'האח הגדול'. אין לי מושג אם התוכנית הזאת עדיין קיימת. במקום לצפות בריאליטי, אני רואה בטלוויזיה סרטים. הסרט הכי בינוני עדיף על כל הריאליטי".

"פנו אליי שלוש פעמים וסירבתי": האח הגדול.  צילום מסך"פנו אליי שלוש פעמים וסירבתי": האח הגדול. צילום מסך

ריאליטי לא, וטלנובלה?

"גם טלנובלות אני לא סובלת. הקצב בהן אטי מדי לטעמי".

זה לא מנע ממך בעשור הקודם להופיע כשחקנית באחת מהן.

"זה קרה לי באופן חד־פעמי וגם היה לי אליבי. הטלנובלה 'חשופים' סבבה סביב אולפן חדשות ועליי הוטל למלא תפקיד של אם לשתי עיתונאיות".

איך היה?

"בהתחלה נבהלתי מכך שהיה עליי ללמוד בעל פה את התפקיד. זה לא נדרש מכתב, שלפני הכל אמור לפתוח קצת את הראש. פחדתי שאקלקל לשחקנים מקצועיים. בסיכומו של דבר לא יצאתי שחקנית גדולה מהסיפור".

כיום, כשכל כתב צעיר או תחקירן מסתייע במצלמה נסתרת, את טופחת לעצמך על השכם ואומרת - אני התחלתי עם זה?

"נראה שהקדמתי בכך אחרים. בכתבה על טקס גירושים בבית הדין הרבני היה לי סיוע מבפנים, מצד חברה שבאה להתגרש. היום, עם כל הטלפונים הניידים, מדובר במשהו שאי אפשר למנוע אותו".

טוענים שהרסת את השדכנית הלנה עמרם בכתבה ששידרת עליה.

(צוחקת) "זה מה שהיא טוענת עד היום, אבל כמו נחום תקום היא ממשיכה. שנים לא מעטות אחרי הסיפור התקשרה אליי מישהי והתלוננה על שהלנה לקחה ממנה המון כסף ולא נתנה לה תמורתו דבר. 'חביבתי', השבתי לה, 'לאחר שהתרעתי מפני מקרים כאלה, למה לא הקשבת לי?', ומה היא השיבה? 'כשאת שידרת את הכתבה, הייתי בת שנתיים'. והמסקנה? הטיפשים רק מתחלפים".

האומנם אמרת בוועדת השטרות הממשלתית "אני ממש לא מכירה משוררים מזרחיים בולטים במאה ה־20"?

"לא! זהו משפט שגוי לחלוטין ומעוות. הובאתי לוועדה הזאת עם שלוש נשים נוספות, כדי לבחור נשים שיופיעו על השטרות. בחרנו את רחל ואת לאה גולדברג עם שאול טשרניחובסקי ונתן אלתרמן. דרעי התחיל עם הטענות למה לא בחרנו במזרחים. כששאל מדוע לא אייל גולן, השבתי לו שכדי שדיוקנו של אדם יופיע על שטר כסף, עליו להיות מת וגם ידוע מאוד לציבור, אחד שמלמדים אותו בבתי הספר. זה מה שאמרתי ולא אחרת. בכל אופן, לא בוחרים דמויות על שטרות לפי עדות".

מה את עושה כיום? מרוב כתבות על ציירים, הפכת לציירת בעצמך?

"מזמן אני מציירת. בכל יום ראשון אני וקבוצה של ציירים מגיעים ל'בירמן', הביסטרו־פאב המוזיקלי של בעלי, ומציירים מודליות, בעיקר תלמידות בצלאל. אל דאגה, זה לא בעירום, ולו מפני שהמקום חשוף לרחוב".

אם את מציירת, אולי גם תתחילי לנגן?

"זה לא. את הקריירה המוזיקלית גמרתי כילדה לאחר שניגנתי בפסנתר. למה לי לנגן כשבעלי הוא נגן האקורדיון הטוב ביותר בארץ?".