אמנם אזלו המסכות בארץ, אבל שקיות הקאה יש למכביר, לפחות על השולחן בסלון כשאני יושבת לצפות באח הגדול, ולאחרונה הן באות יותר ויותר לידי שימוש.
אילו ידעתי שהם באמת ובתמים רוצים להביע מחאה נגד הארגון שניר פעיל בו, ובאמת ובתמים היו חושבים שאין לתת במה לאדם כמוהו, ובאופן עקבי היו מעמידים אותו להדחה פעם אחר פעם, עוד יכולתי להבין שזה עניין עקרוני. אבל לא עקרונות ולא נעליים. אם הם מסוגלים לריב בבית על "מי אכל לי את הדייסה" ואמילי צורחת את נשמתה כמו אחוזת דיבוק בגלל שליאור לא רוצה לדבר איתה יותר, ועוד זוטות ושטויות מהסוג הזה, אלה לא אנשי עקרונות. כשהם מעמידים את ניר להדחה כי פתאום הם הפכו לפטריוטים אוהבי המדינה, הצביעות והפחדנות פה צועקות לשמיים.
אני מתעבת את "שוברים שתיקה", כי הם לא שמאלנים מתונים שוחרי שלום השואפים לסיום הכיבוש, כפי שניר מציג את הדברים בחדר האח. הם שמאלנים רדיקליים שעל פי מה שמדווחים עליהם, הם ביודעין ובמתכוון גורמים נזק לתדמיתה של מדינת ישראל בעולם. בעיניי זה איום ונורא. אבל אני גם מתעבת העמדת פנים כמו של חבורת הרמאים בבית האח שחיה עם ניר בשלום ולא נראה לרגע שהדעות שלו מפריעות להם, אבל, כמו חבורת שפנים שהאשכים משקשקים להם, הם מעדיפים להעמיד אותו להדחה בגלל קונצנזוס שהופך את כל עניין ההדחה לקל ופשוט יותר עבורם, יאק!
מה שעוד מחליא אותי בחבורת זייפני הדור האלה, שרובם ככולם, מלבד ניר שלא לוקח חלק ברכילויות המרושעות, בכוונה מייצרים ריבים מכוערים, ועוד לפני שהדיו יבשה על הנייר, רצים לספר הכול לחבר'ה על מנת ליצור אווירת חרם. אבל אז מגיע הסוויצ' המפתיע. אותם אנשים שהבעירו את הבית נגד מישהו, ממהרים להושיע אותו ממצוקתו ולהרגיע את המצב, כי זה מצטלם טוב. ליאור ואסיף למשל אלופים בקטע הזה.
די מצער שגולת הכותרת של הפרק שהוקרן אתמול היה הצרחות ההיסטריות של אמילי על כלום ושום דבר. "קן הקוקיה" של מילוש פורמן, החוויר לעומת סצנת הטירוף שהיינו עדים לה. אבל מסתבר שזה השתלם, כי עובדה שהקהל השאיר אותה בבית. מסקנה: כל מי שעומד להדחה, שיצרח במלוא גרונו ולא חשוב על מה.
אחרי תקופה שכל מה שקיבלנו ממנה היה אכילה כפייתית של נקניקיות, שמענו אתמול בפעם הראשונה את חגית שופכת את לבה בחדר האח. האמנתי לה, כי היא אמרה דברים של טעם לגבי מצבה ומעמדה העגום בבית, לעומת הפעילות החברתית החשובה שהיא עושה מחוצה לו. לבי עליה.
התרעות פיקוד העורף