בשבוע שעבר הארץ רעשה וגעשה בעקבות התבטאותו של יועז הנדל (“מנטליות של קונצרט בווינה מול מנטליות של דרבוקות" וגו'). הנושא הזה היה כל כך מדובר, עד שכשאתה כותב כרגע “יועז הנדל" בגוגל, ההפניה הראשונה היא “יועז הנדל דרבוקות". אבל זה בסדר, כי בשבוע הבא תצוץ שערורייה חדשה שתדחק את סערת הדרבוקות, בדיוק כמו שהנדל החליף בשבתו כנאשם בכיכר העיר את רון כחלילי, שצוטט כמי שמעדיף נשים מזרחיות על פני אשכנזיות במיטה. או משהו כזה. והוא עצמו בא במקום הנאשם הקודם, שזרק שטות אחרת שגרמה לכולם להתקומם, ובכך הצטרף לשורה מתארכת של מספקי ציטוטים דומים. שם קוד - גרבוזים.
יש כמה קווים משותפים לכל השערוריות האלה. קודם כל, מרביתן יושבות על הציר של הקונפליקט המזרחי־אשכנזי, שלמרות השמועות על מותו עדיין חי ומדמם; פרט לכך, בדרך כלל מדובר בציטוט קליט של כשורה אחת, שנלקח מתוך ראיון או הקשר רחב בהרבה. בישראל 2020 אין, פשוט אין, יכולת לבטא רעיון מורכב ורב־רובדי, בייחוד כשזה נוגע לשיח העדתי (או הפמיניסטי, במקרה של כחלילי). והתחושה היא שהציבור ממש צמא לדם, בדמות המפורסם הבא שיגיד משהו שאפשר להזדעזע ממנו בכיף.
אין ספק שהזעזוע הזה מוזן בידי גורמים בעלי עניין. בעיקר פוליטיקאים, שנהנים לפמפם את המדורה העדתית לצורכיהם. אבל הוא קיים גם בקרב ציבורים רחבים, מוכי פוליטיקלי קורקט, שמתחרים ביניהם על תשבחות ולייקים, באולימפיאדת ה"מי הכי מוסרי". ובכך מוציאים כל אמירה, גם אומללה ומטופשת, מכל פרופורציה.
כי בואו נדבר על זה רגע, על המונח “גזענות". במדינה של מהגרים, שבה אנשים הגיעו מתרבויות שונות כל כך, מתבקש וטבעי שסביב כל קבוצה אתנית ייווצרו סטיגמות מסוימות. חלקן נכונות, אחרות מופרכות לגמרי. אבל השיח הזה, שמייחס לכל עדה אפיונים משלה, לגיטימי לגמרי. כולל בדיחות עדתיות וירידות הדדיות. לגיטימי כמובן כל עוד הוא לא מיתרגם גם למעשים, שמפלים בין הקבוצות השונות.
ולכן הדיון הזה, על ההבדלים בין העדות, מתקיים בישראל כל הזמן, כמעט בכל רמות השיח. רק השבוע יצא לי לדבר עם בחורה צעירה, ממוצא מזרחי, שאמרה לי ברצינות מוחלטת שהפולנים הם אנשים קרים ומחושבים שלא מבטאים רגשות. בחורה משכילה, מצליחה בתחומה, נולדה וגדלה בארץ. כפולני בן פולנים לא נעלבתי. גם לא הזדעזעתי. אני מכיר את הסטיגמה היטב. רק סיפרתי לה קצת על תרבות היידיש, על הכליזמרים, על מוזיקה שנבנתה כולה מביטוי מוחצן ומתפרץ של רגש. היא הופתעה באמת. אף אחד לא סיפר לה שאשכנזים יודעים גם לבכות, ועוד בפרהסיה. עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה לו איש ציבור, מירי רגב סטייל, היה אומר משהו כמו “הפולנים הם אנשים קרים". מאידך, מכמויות הסטיגמות שאני שומע בתוך המשפחה הכורדית של אשתי על עדות אחרות, כמעט כולן מזרחיות, אפשר לייצר עוד כמה עונות של “שנות ה־80".
ואם כבר נגענו בסדרה הזו, שבנויה כולה על אפיונים עדתיים, הרי שההתייחסות הציבורית אליה ממחישה בדיוק את הנקודה. מצד אחד, מדובר באחת הסדרות הפופולריות בישראל. מה שאומר שהקהל הגדול שצופה בה לוקח בפרופורציות את הסטריאוטיפים העדתיים המוקצנים במכוון, ואפילו נהנה מהם. מצד שני, מי שמתעקש להזדעזע ולהיעלב מהסדרה הם, בהכללה, אנשי אליטות תרבותיות, שבמסגרת אותה אולימפיאדת מוסר מתעקשים להגן על “פשוטי העם" מפני משהו שהם לא זקוקים כלל להגנה ממנו.
רוצה לומר, אחרי יותר מ־70 שנות עצמאות, הגיע הזמן להפסיק לפחד משיח גלוי על עדתיות, ולא להזדעזע בקול רם מכל אמירה שמבטאת עמדה כלשהי כלפי עדה אחרת. גם אם היא מטופשת, או נובעת מדעות קדומות. המבחן, כמו שאמרתי, צריך להיות במעשים. לא בדיבורים, שהם טבעיים לגמרי. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מורכבים מכל כך הרבה שבטים היא ברכה, לא קללה. צריך לחבק אותה, ולקבל בשמחה את השוני בין כולם. לא להתבייש ממנו.
על הסכין
1. הזכייה ההיסטורית של הסרט הדרום קוריאני “פרזיטים" באוסקר היא אולי אינדיקציה לשינוי תרבותי מהותי שמתחולל לנגד עינינו. שינוי שבו אמריקה הגדולה מבינה שבעולם הרחב יש כישרון, תשוקה ויכולת לספר סיפור שלא נופלים מהוליווד. בטלוויזיה זה כבר קורה במשך שנים, הגיע הזמן שיחדור גם למיינסטרים הקולנועי.
2. קמפיין “תיק 5000" של כחול לבן, שבו הם מתריעים על קריסת מערכת הבריאות, הוא פתטי במיוחד. קודם כל, אם זה נושא כל כך אקוטי, למה נזכרתם בו רק עכשיו, רגע לפני הבחירות השלישיות? ומה הפתרון המקצועי שלכם לבעיות? ואם ככה בנוי תיק 5000, על כרעי תרנגולת, מה הדימוי שהוא מייצר לגבי התיקים האמיתיים נגד נתניהו?
3. לפני משחק הכדורגל בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה השבוע, המועדון הירושלמי ערך טקס שקרא להשבת השבויים והנעדרים מעזה. זה מעניין, כי במובן מסוים מדובר באמירה ביקורתית נגד ראש הממשלה, שהמשפחות טוענות שאינו פועל מספיק בעניינן (בניגוד לפעילותו בהשבת נעמה יששכר). בית"ר נגד ביבי נתניהו?