בווילה המטופחת של משפחת כיאל בברייטון, בין מכונת קפה משוכללת, מסך ענקי שעליו משודרים משחקי כדורגל 24 שעות ביממה ומראה פנורמי של הגינה הגדולה, שוכנת גם קופסה קטנה ומוכרת של נס קפה של עלית. אנג'לה, אשתו של בירם כיאל, קשר נבחרת ישראל בכדורגל ואחד מהשחקנים הישראלים המצליחים ביותר באירופה, מצהירה שהיא מכורה לדבר. כל מי שמגיע מהארץ, היא אומרת, יודע שהוא חייב להביא לי קופסה. זה הקפה היחיד שאני שותה.    

כאורח יהודי ישראלי, יש משהו מרגש בסיטואציה. לא רק כי מדובר במותג ישראלי מוכר, אלא בעיקר בגלל הצורך הניכר של אנג'לה להצהיר על החיבור שלה אליו. בגיל 30, אחרי עשור באיים הבריטיים שאליהם יצאה כמעט כילדה מהכפר ג'דיידה הסמוך לעכו, לאנג'לה כיאל יש חיים שלמים שלא קשורים כלל לישראל. היא מגדלת עם בעלה שני ילדים שנולדו באנגליה, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת גלזגו, לומדת תואר שני בעיצוב פנים באוניברסיטת ברייטון ונראית אירופית לכל דבר, בבלונד זוהר. אפילו העברית שלה כבר מגומגמת. שני בניה לא דוברים אותה כלל. ועדיין, היא חשה בצורך מיוחד להדגיש בפני יהודים ישראלים את הסממן הכמעט זניח הזה, שמחבר בינינו.

הסיפור הקטן הזה הוא דוגמה מייצגת לתופעה כללית, שבה חשנו לאורך כל צילומי הסרט “עוד לא אבדה", שישודר בכאן 11 ביום רביעי, 6 במאי. הבמאי שוקי גוז'יק ואני, יוצרי הסרט, פגשנו כמעט בכל סיטואציה בערבים ישראלים שממש יצאו מגדרם כדי לתת לנו את התחושה שהם חלק מהמרקם של הישראליות. וביטאו רצון אמיתי, לפרקים נוגע ללב ממש, להתקבל לחיקה של מדורת השבט. ויש בו, בסיפור נס הקפה הלא מגורען, עוד אלמנט שחזר על עצמו לאורך הצילומים. חוסר היכולת של גיבורי הסרט להינתק מהקונפליקט הזה, שבו הם נתונים מעצם היוולדם כערבים ישראלים. גם כשהם חיים שנים ארוכות בחו"ל, מאמצים גינונים אירופיים לחלוטין וחולמים בקול רם על השתקעות שם אחרי שיפרשו מכדורגל, הם תמיד יידרשו לשאלה היאיר לפידית “מה ישראלי בעיניך?". שאלה שתגיע גם מצד ישראלים יהודים, אבל גם מצד ערבים שרואים בהם בוגדים מעצם העובדה ששיחקו בנבחרת ישראל.

בירם כיאל בחדר ההלבשה של ברייטון (צילום: שוקי גוז'יק ושי להב)בירם כיאל בחדר ההלבשה של ברייטון (צילום: שוקי גוז'יק ושי להב)

הסרט “עוד לא אבדה" (בהפקת קסטינה תקשורת) עוקב אחרי שלושה גיבורים מרכזיים: בירם כיאל ומואנס דאבור, שניהם ערבים ישראלים, וביברס נאתכו הצ'רקסי (והמוסלמי). שלושתם שחקני מפתח בנבחרת ישראל בכדורגל, ומנהלים גם קריירה מצליחה באירופה. נאתכו הוא הקפטן הלא יהודי הראשון בהיסטוריה של הנבחרת. ליווינו אותם ואת הנבחרת לאורך הקמפיין האחרון שלה, במוקדמות אליפות אירופה, שהחל במרץ 2019, והסתיים בהעפלה לצמד משחקי פלייאוף, שבינתיים נדחו מפאת טרפת הקורונה. זה היה מסע שנע בין הבית של ביברס בכפר כמא, המיני אחוזה של בירם בברייטון, המגורים הזמניים מאוד של מואנס בסביליה (מועדון פאר ספרדי, שאליו השתייך רק חודשים ספורים) וכרי הדשא שעליהם שיחקה הנבחרת ונאבקה בפעם המי יודע כמה על ניסיון להעפיל לטורניר חשוב.

אבל בקמפיין הזה היה משהו שונה, שגם הביא ליצירת הסרט הזה. לראשונה בתולדותיה, בהרכב הפותח של הנבחרת שיחקו חמישה ולפעמים שישה מוסלמים. כלומר, מחצית מהסגל. מאז 1976, כשרפעת טורק הפך לשחקן הערבי הראשון אי־פעם בנבחרת, נשמר כמעט סטטוס קוו שבו משחקים בה בממוצע לא יותר משני ערבים. למעשה, מאז הקמתה ועד לקמפיין הנוכחי, שותפו בנבחרת למעלה מ־500 שחקנים, רק 20 מתוכם היו ערבים. והנה, מהפך. אפשר להסביר אותו בשני אופנים: פריחה חסרת תקדים של השחקן הערבי בישראל, שכמו בכל מדינה כמעט משתמש בכדורגל לצורך מוביליות חברתית; וצוות אימון זר, בראשות אנדי הרצוג האוסטרי, שניהל הפעם את הקמפיין וזימן רק את השחקנים הנכונים לו, בלי לעשות חשבונות פוליטיים על רקע מוצא. אפילו לא בתת־מודע.

השילוב החריג הזה בהיקפו, שקשה למצוא במגזרים אחרים של הישראליות, והחיבור שלו לסמלים לאומיים ברורים כמו דגל והמנון, הופכים את השחקנים הערבים בנבחרת למגנט של תשומת לב, מכל הסוגים. בישראל לא מעט אנשים מחכים להם בפינה, ומאשימים אותם בחוסר לויאליות. אייל ברקוביץ', למשל, אמר באופן פומבי לנאתכו שלדעתו הוא לא יכול להיות קפטן הנבחרת, כי הוא לא מוכן לשיר את ההמנון. ומאידך, גורמים רבים בעולם הערבי מוקיעים אותם כלא פחות מבוגדים בגלל השתייכותם לנבחרת. כך למשל הזכרנו בסרט שידור של רשת אל־ג'זירה, ממשחק של ברייטון האנגלית. תומר חמד הישראלי, ששיחק בקבוצה, מוחלף, ובמקומו עולה חברו בירם כיאל. הקריין המלווה את השידור מסביר לצופים: עד שיצא ציוני אחד, בא עלינו ציוני אחר.

כשיצאנו לדרך, אי־שם בראשית 2019, לא ידענו עד כמה הקונפליקט הפנימי הזה, של הערביות הישראלית, יבוא לידי ביטוי בהמשך הקמפיין. אבל הוא לא הפסיק לצוץ. ולהתפוצץ. כך, למשל, תיעדנו רצף אירועים שהחל במשחק הנבחרת מול אוסטריה, שהסתיים בניצחון מפואר של 2-4. את השער הרביעי כבש מואנס דאבור, שמיהר לחגוג תוך שהוא כורע על הדשא ומנשק אותו ואז נושא תפילה לשמיים באופן מוסלמי בעליל. תמונות ציוריות שהופצו ברשתות החברתיות ברחבי העולם הערבי זכו לתגובות רבות, מכל הסוגים.

בסיום המשחק הודיע דובר הנבחרת לחלוץ שיישאר בכוננות, כי ראש הממשלה מתכוון לצלצל ולברך אותו. דאבור מיהר להודיע בהתרגשות לבני משפחתו על המחווה, אבל בסופו של דבר נתניהו התקשר רק לערן זהבי (שהבקיע את שלושת השערים האחרים לרשת האוסטרית). ובכל זאת, המשחק הותיר טעם של אופוריה ואחווה יהודית־ערבית. בייחוד כשביציעי אצטדיון סמי עופר בחיפה, שבו הוא נערך, נצפו לא מעט צופים ערבים. תופעה חדשה למדי, שבאה במקביל לגידול במספר השחקנים.

אלא שזמן קצר לאחר מכן האידיליה התנפצה. דאבור הודיע לאנשי הנבחרת, באופן מפתיע, שייעדר משני משחקיה הבאים בגלל חתונתו, שהאירועים שלה מתפרסים על פני שבוע שלם. הוא היה צריך להודיע קודם, ולא עשה זאת כנראה בגלל חששו מפני עימות, אבל בפועל זה לא היה משנה מרכיב מהותי בהיערכות. ועדיין, הסיפור הביא לעליהום ציבורי נרחב על דאבור, שנאלץ לשוב ולשכנע שאכפת לו מהנבחרת, אחרי שנים שבהן נאבק להשתייך אליה. ליווינו אותו ואת משפחתו בשלושה מתוך שבעת (!) אירועי החתונה, כולם באזור נצרת, והבנו את עומק העלבון הקולקטיבי לנוכח העליהום הזה. ובמקביל, את מידת הבורות שלנו כיהודים על הנעשה במגזר הערבי.

באירוע הראשון, למשל, הייתה הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. מה שנראה לנו פרימיטיבי, חשוך וגו'. אבל באירוע השלישי, שהתקיים באולם מפואר, אותם גברים ונשים רקדו יחד, והנשים התלבשו באופן מודרני וחשוף. בקיצור, אין לנו מושג.

להב וגוז'יק בחתונת דאבור (צילום: שוקי גוז'יק ושי להב)להב וגוז'יק בחתונת דאבור (צילום: שוקי גוז'יק ושי להב)

במקרה אחר, קשר הנבחרת בירם כיאל עשה טעות קריטית במשחק מול סלובניה, שהביאה לשער הפסד שבגינו הנבחרת איבדה את הסיכוי הריאלי להעפיל לטורניר היורו. זה היה אותו כיאל שהתייצב למרבית משחקי הקמפיין כשהוא פצוע, ועבד קשה יותר על המגרש ממרבית השחקנים. מה שלא הפריע למתקפת טוקבקים מכוערת במיוחד, שהאשימה אותו במכירת המשחק ואיחלה לו ולמשפחתו מחלות איומות. היה עצוב לראיין אותו אחר כך, בייחוד כשהראה לנו תגובות וקללות דומות שהגיעו אליו מהצד הערבי של המתרס. “לפעמים אני חושב לעצמי, בשביל מה אני צריך את זה?", אמר בקול סדוק השחקן שבדרך כלל שומר היטב על פאסון.

לא פחות עגום היה לשמוע את טליה נאתכו, אשתו של ביברס, בלונדינית יפהפייה שעוטה רעלה בגלל התחזקותה באמונה המוסלמית, שסיפרה לנו כיצד לא התירו לה להיכנס לפארק עירוני בעפולה, בתירוץ שאינה תושבת העיר. אבל כשבעלה, שחזותו לא נראית מוסלמית, הגיע לשער, הכניסו אותו בקלות. ואם כל אלה לא מספיקים, ברקע התרחשו לאורך כל התקופה סערות פוליטיות סביב ערביי ישראל, כולל היחס העוין לרשימה המשותפת, נאומי “הגזע היהודי הוא גזע מיוחד במינו" של ח"כ מיקי זוהר וגו'.

אבל תיעדנו גם צד שני, חיובי. זה המשתוקק להשתייך. לדוגמה, השידור הראשון אי־פעם של משחק נבחרת בערוץ מכאן בערבית, כולל פרשנים ושדרני קווים שכולם ערבים; ההתעקשות של שדרני הערוץ להגיד “הנבחרת שלנו"; כמות מפתיעה של צופים ערבים ביציע, ולצדם צופים יהודים שמתחננים לחתימה ממואנס דאבור, בירם כיאל וחבריהם; החברות ארוכת השנים בין בירם כיאל ותומר חמד, שגלשה כבר מזמן לקשר הדוק בין המשפחות והילדים; ואפילו המנהג של כיאל לשיר אייל גולן בזמן שהוא משייט בפורשה שלו ברחבי ברייטון.

אם הנבחרת המעורבת הזו היא בלון ניסוי לקשר אמיתי בין יהודים וערבים בישראל, אפשר לומר שהתוצר של הניסוי נכשל - הנבחרת שוב פישלה בטורניר חשוב. אבל הדרך הייתה דווקא מעוררת תקווה. למרות כל הסערות שהתעוררו סביב השחקנים הערבים, הסולידריות בתוך הנבחרת - לפחות כלפי חוץ - הצליחה לשרוד.

האירוניה הגדולה היא שהסרט היה אמור להסתיים בשני משחקי הפלייאוף שהעניקו צ'אנס נוסף לנבחרת להעפיל לטורניר היורו. אבל אלה נדחו, כאמור, בגלל בהלת הקורונה. וכך, בזמן שהכדורגל מוקפא, נבחרות שלמות של יהודים וערבים משתפות כרגע פעולה בבתי החולים בישראל, במסגרת המלחמה בנגיף.