באוגוסט 2018 מינתה ההתאחדות לכדורגל את אנדי הרצוג האוסטרי לתפקיד מאמן נבחרת ישראל. קולות זעקה עלו השמיימה בעקבות המינוי לנוכח החשבון הפתוח שהיה להרצוג עם הכדורגל המקומי, כשהדיח את ישראל עם נבחרתו אוסטריה במוקדמות מונדיאל 2002 בשער שהבקיע בדקה ה־90, ומאוחר יותר האשים שבדרך לנתב"ג נזרקו על אוטובוס האוסטרים ביצים ועגבניות. מכיוון שאני מכיר את עמי שבקרבו אני חי, האמנתי להרצוג בכל לב. כאמור, רבים אחרים זעמו עליו וזעמו על המינוי.

ובכל אופן הרצוג הגיע כדי להישאר. זר או אדיש לרגישויות שמאמן ישראלי אולי היה משתפן לעומתן, הרצוג חשב כדורגל בלבד וזימן לנבחרת בין שאר השחקנים שישה שחקנים מוסלמים, ועוד הגדיל לעשות כשמינה לתפקיד קפטן הנבחרת את ביברס נאתכו הצ'רקסי.

אנדי הרצוג עם נאתכו (צילום: ערן לוף)אנדי הרצוג עם נאתכו (צילום: ערן לוף)

שוב נשמעו זעקות. למשל אייל ברקוביץ', הוגה דעות ידוע, שמאוד רוצה להיות מאמן הנבחרת בעצמו ללא כל כישורים מוכחים או ניסיון כמאמן, ושאליו פונה התקשורת באיזו התעקשות מוזרה כל אימת שעולה איזו שאלה הקשורה לנבחרת, טען שמי שמסרב לשיר את ההמנון - אינו יכול להיות קפטן. הרוב צפצפו, גם כשהרצוג עלה עם חמישה שחקנים ערבים בהרכב, אם בכלל שמו לב.

עוד לא אבדה" הוא סיפורם של חלק מהשחקנים הערבים בנבחרת ישראל מנקודת המבט המורכבת שלהם - הם שמחים לשחק בנבחרת, הם סובלים מגילויי גזענות במגרשים וסובלים מהתקפות מילוליות, גם באתרים המאשימים בשיתוף פעולה עם האויב הציוני.

וידוי אישי: אני נהנה עד מעל הראש - ויש לי שפע מכרים שחולקים את התחושה הזאת - כשקבוצות שקהלן מבטא שנאה גלויה לערבים - בלי להזכיר שמות אבל כולם יודעים למי הכוונה - מפסידות לקבוצות ערביות, או מפסידות משער שכבש שחקן ערבי. הגזענות במגרשי הכדורגל - כלפי שני הצדדים - מעצבנת אותי, ומעצבנת אותי במיוחד כשהיא מכוונת כלפי שחקנים בודדים. היציע, אגב, הוא לא חכם גדול. את השחקן שהבקיע מולו שער והוא מאחל לו שיישרף לו הכפר, ירים מחר על כפיים ויקשור לשחקן כתרים אחרי שיבקיע, נגיד, שער לזכות הנבחרת. אז מה אם בדרך הוציא לשחקן את הנשמה, פגע בו, באשתו, במשפחתו וכו'. ככה זה יציע: רדוד, מטופש, בעל זיכרון קצר ובהמי. בעיקר בהמי.

דאבור חוגג עם כיאל בנבחרת (צילום: Getty images)דאבור חוגג עם כיאל בנבחרת (צילום: Getty images)

טענת השחקנים הערבים צודקת ללא כל מחלוקת: הם אינם יכולים לשיר נפש יהודי הומייה, כמו שהשחקן היהודי לא ישיר מיליון מוסלמים צועדים להר הבית. השכונה הזו טעונה מדי, מורכבת מדי, מכדי להפיל את בעיותיה על כתפיהם של שישה שחקנים ערבים. זו העבודה המלוכלכת של המדינאים. כיאל, טוואטחה, נאתכו, טאהא, דאבור וסבע רוצים לשחק כדורגל.

אולי הם לא הניפו את דגל הכחול לבן על המרפסות ביום העצמאות האחרון, אבל אין להם בעיה מיוחדת איתו. הם לא מלאי שנאה, לא מתוסכלים, לא מסייעים למחבלים. הם עסוקים - כמו כל איש צעיר - בקריירות שלהם, בילדים שמבלגנים את הבית, אז נא לא להפיל עליהם גם את הבלגן הזה.

“עוד לא אבדה" אינו סרט גדול מדי. הוא הולך על הכביש הסלול ולא יורד ממנו לדרכים חדשות. ברקוביץ' מספק בדיוק את הטקסט הצפוי, ואין אושיות ספורט של ממש - לטוב ולרע - שמצטרפות אליו. מצד שני - אם יש פה צד שני - לא מופיע פה השחקן הערבי שיאמר למשל שהוא חולם על היום שישחק תחת דגל פלסטין. הכל צפוי, אף אחד לא רוצה להסתבך, וגם התוצאה צפויה: בסוף נבחרת ישראל מפסידה.

"עוד לא אבדה", יום רביעי, 6.5, בערוץ כאן 11