אתמול היה אמור להיערך גמר האירווזיון, אבל בגלל הקורונה, קיבלנו רק מופע מחווה לא תחרותי, במקום את הדבר האמיתי. בתאגיד השידור הישראלי, ניצלו את העיתוי על מנת לשדר בשבוע החולף סדרת דוקו בת שלושה פרקים, בבימויה של אורנה בן דור, על מה שהתרחש מאחורי הקלעים בהפקת האירווזיון שנערך בתל אביב בשנה שעברה. לסדרה קוראים "העזנו לחלום", רק חבל שהיוצרים לא העזו להפיק מוצר שיש בו טיפה יותר מחנפנות עצמית מביכה, ושלל ספינים, ספק מדומיינים, ספק שקריים.
אין בכל שלושת הפרקים אפילו מקרה בודד של ביקורת עצמית, אלא נהפוך הוא, כל מקרה של התנהלות פרובינציאלית בעייתית מוצג כניצחון הרואי של הישראלים על האיגוד האירופי שקם עלינו לכלותינו. אותו איגוד, שהסכים לקיים פה אירווזיון בזמן שטילים עפים על תל אביב, הוא האוייב האמיתי בנארטיב המדומיין של היוצרים (וגם ביבי שלא נתן כסף כפי שהבטיח).
וכך, היוצרים חושפים בפנינו כיצד בחזרה המצולמת הראשונה של קובי מרימי, התגלו בעיות טכניות והתאגיד לחץ על האיגוד האירופי לתת למרימי טייק נוסף, לפנים משורת הדין, למרות שהתקנון הנוקשה לא מאפשר זאת כלל וכלל. מעבר לכך, ההגיון הבריא אומר שאם יש בעיות טכניות וההפקה היא באחריות של התאגיד הישראלי, אז אי אפשר לבוא בטענות אלא רק אל עצמינו.
בסופו של דבר, האיגוד האירופי נכנע והסכים לטייק נוסף. כמובן שסצינה זאת לא הוכנסה לסרט על מנת לייצר דיון או להביע ביקורת אלא אך ורק כדי לשמש כטפיחה עצמית על השכם על כך ששוב פעם הראינו לאירופאים מאיפה משתין הדג. מנגד, כמובן שלא נאמרה אף מילה, לאורך כל 125 הדקות, על פולדי שוורץ, הפועל שנהרג בזמן העבודות על האירוויזיון. כנראה בגלל שבמקרה הזה אי אפשר היה לבקש טייק נוסף וגם לא נעים להראות פאשלות הרבה יותר הרות גורל מעוד איזושהיא בעיה טכנית בשיר שממילא סיים בתחתית הדירוג.
סצינה בעייתית נוספת, הייתה זאת שבה דווח על נחיל התיירים העצום שהגיע לתל אביב: "נכבשנו", "באים מלא תיירים מחו''ל", "תיירים יגדשו את הרחובות"- הם רק חלק מן הסופרלטיבים הדמיוניים שהופיעו בסצינה- ספין שבינו לבין האמת אין דבר וחצי דבר.
ואני לא יודע מה יותר גרוע: שבתאגיד חושבים שהצופים שלהם חסרי בינה ואפשר למרוח אותם עם סיפורי סבתא, או שהם מניחים שכולם לקו באמנזיה? שתי האופציות גרועות באותה מידה וחוששני שהתשובה הנכונה היא בכלל אופציה ג': פשוט לא איכפת להם.