בסוף התהליך, במידה ושני הצדדים המנותקים יביעו מוכנות לכך, ייפגשו המשתתפים וקרובי משפחתם המנוכרים, ובתקווה, לאחר שהכירו את עולמם, יחדשו את הקשר. התפנית המעניינת של המסע היא גזירת השתיקה: במשך 36 השעות הראשונות במסע, על המשתתפים החילונים להישאר בדממה מוחלטת, בעודם נצמדים לשליחים שלהם בחיי היום יום. למה? נגלה בהמשך.
"אין כניסה לבעלי אייפון", נכתב על שלט רחוב מאחורי גבו של אלון מזרחי, המנסה לאתר, ללא ווייז או אמצעי ניווט מודרני, את דרכו למקום המפגש עם השליח שלו. מי היה מאמין שלשאול מישהו ברחוב איך מגיעים ליעד ייראה לצופה כמחזה כמעט סוראליסטי. את פניו של מזרחי מקבל בברכה וחמימות הרב ראובן דה לריינה, חוזר בתשובה בעצמו שעוסק כיום בהפצת תורתו של נחמן מברסלב.
על אלון, כזכור, נגזר לשתוק. וכך הוא נוהג, בעודו מתלווה לשליחו, אדום ממבוכה, בחלוקת ספרוני תורה במחלפים ראשיים. המבוכה מתחלפת בזעם, כאשר הוא מצטרף לשיעור תורה, בו עולה הסברה שיש לשלם לאברכים כפי שמשלמים לרמטכ"ל, שכן לימודיהם שומרים על עם ישראל. כשמבחינים בזיעה הניגרת על מצחו של אלון והרגל המתחילה לתופף על הרצפה מעצבים, אין צורך במילים.
באופן כמעט זהה, נוהג גם גיל פנקס, מהנדס בן 56, שצופה בתלמידים צעירים למדים על בריאת העולם ("לא היו אפילו שמיים?" שואל צעיר, "לא, השם אמר וכך היה" – משיב לו הרבי). כאן אנחנו מבינים לראשונה את תכלית השתיקה: בליעת הצפרדע היושבת בגרון, ואתה הניסיון לשכוח את הדעות הקדומות הטבועות במוחנו. לא שהדבר מנע מהם להתרעם בכל זאת, מול המצלמות, על המראות בהם צפו ("זה פשוט גיבוב של שטויות"), אבל לא היינו מצפים ליותר, שעתיים בלבד לאחר התהליך.
הילדים המתרוצצים, אימהות צעירות הדוחפות עגלה במעלה הרחוב והאברכים הממהרים לעוד שיעור תורה. אלה, לצד השיחות המרתקות בין המשתתפים לשליחים, הופכים את יצירתם של אורי גרודר ואוהד גלעוז (חוזרים בתשובה), לסדרה שאי אפשר להתעלם ממנה.
"עוד ניפגש" היא סדרה שככל הנראה תישאר, לצערי, רלוונטית לנצח, שכן מחלוקות על רקע דת לא יעזבו אותנו בקרוב. הבלטת הנשים החרדיות, הליהוק המגוון והמסקרן, האומץ לשדר אמירות לא מקובלות והעריכה המיוחדת שמאפשרת לצופה להכיל 5 סיפורים שונים בארבעים דקות– כל אלה הופכים את דוקו הריאליטי הזה ליצירה חשובה ובעלת ערך בתרבות הישראלית. "עוד ניפגש" – מחכה כבר שניפגש שוב, בפרק הבא.
התרעות פיקוד העורף