ימים ספורים בלבד חלפו מאז אותו ריאיון שהעניק הזמר אביב גפן לדנה וייס, בו סיפר בדמעות על הקרע העמוק והפילוג בין החילונים והחרדיים, שהתלקח עוד יותר במהלך ימי הסגר והפרת ההנחיות במשבר הקורונה. "הם מאמינים באלוהים, ואני בגוגל" – סיכם גפן, אולי את מהות המחלוקת, במשפט אייקוני. בכך, סיפק לנו פתיח לקראת הצפייה בתכנית"עוד ניפגש", תכנית הדוקו ריאליטי החדשה מבית היוצר של תאגיד השידור "כאן", העוסק  בתווך שבין המגזרים.

התכנית מפגישה את הקהל עם חמישה משתתפים חילוניים (גמורים, הרשו לי להוסיף) אשר לכל אחד מהם קרוב משפחה שחזר בתשובה, שהקשר עמו נותק לחלוטין. המשתתפים יצאו למסע בן תשעה ימים, במהלכו יעברו להתגורר בלב הציבור החרדי בשכונת מאה שערים, ויתלוו ל"שליחים" מתוך הקהילה, חרדים וחרדיות מקומיים, שיסייעו להם בתהליך, תוך היכרות צמודה ואינטימית עם אורח החיים הדתי.

בסוף התהליך, במידה ושני הצדדים המנותקים יביעו מוכנות לכך, ייפגשו המשתתפים וקרובי משפחתם המנוכרים, ובתקווה, לאחר שהכירו את עולמם, יחדשו את הקשר. התפנית המעניינת של המסע היא גזירת השתיקה: במשך 36 השעות הראשונות במסע, על המשתתפים החילונים להישאר בדממה מוחלטת, בעודם נצמדים לשליחים שלהם בחיי היום יום. למה? נגלה בהמשך.

"אין כניסה לבעלי אייפון", נכתב על שלט רחוב מאחורי גבו של אלון מזרחי, המנסה לאתר, ללא ווייז או אמצעי ניווט מודרני, את דרכו למקום המפגש עם השליח שלו. מי היה מאמין שלשאול מישהו ברחוב איך מגיעים ליעד ייראה לצופה כמחזה כמעט סוראליסטי. את פניו של מזרחי מקבל בברכה וחמימות הרב ראובן דה לריינה, חוזר בתשובה בעצמו שעוסק כיום בהפצת תורתו של נחמן מברסלב. 

על אלון, כזכור, נגזר לשתוק. וכך הוא נוהג, בעודו מתלווה לשליחו, אדום ממבוכה, בחלוקת ספרוני תורה במחלפים ראשיים. המבוכה מתחלפת בזעם, כאשר הוא מצטרף לשיעור תורה, בו עולה הסברה שיש לשלם לאברכים כפי שמשלמים לרמטכ"ל, שכן לימודיהם שומרים על עם ישראל. כשמבחינים בזיעה הניגרת על מצחו של אלון והרגל המתחילה לתופף על הרצפה מעצבים, אין צורך במילים. 

באופן כמעט זהה, נוהג גם גיל פנקס, מהנדס בן 56, שצופה בתלמידים צעירים למדים על בריאת העולם ("לא היו אפילו שמיים?" שואל צעיר, "לא, השם אמר וכך היה" – משיב לו הרבי). כאן אנחנו מבינים לראשונה את תכלית השתיקה: בליעת הצפרדע היושבת בגרון, ואתה הניסיון לשכוח את הדעות הקדומות הטבועות במוחנו. לא שהדבר מנע מהם להתרעם בכל זאת, מול המצלמות, על המראות בהם צפו ("זה פשוט גיבוב של שטויות"), אבל לא היינו מצפים ליותר, שעתיים בלבד לאחר התהליך.

מתוך ''עוד ניפגש'' (צילום: צילום מסך כאן 11)מתוך ''עוד ניפגש'' (צילום: צילום מסך כאן 11)

בשנים האחרונות, סדרות ישראליות על חרדים הן מתכון להצלחה: "שבאבניקים", "שטיסל", "המורדת" וכן הלאה. משהו בתלבושות ובקולות גורם לצופה לא להוריד את העיניים. כזו היא גם "עוד ניפגש", רק שהיא מתהדרת גם באותנטיות מופלאה וכובשת, הגורמת לי, כחילונית, להרגיש שמדובר במדע בדיוני המתרחש שעתיים מביתי, שמאוד בא לי להכיר אותו לעומק: ספר הילדים "ניצחתי אותך אייכמן" המוצג לראווה ברחוב, הצלילים הבוקעים מהטייפ (אין ספוטיפיי כשר?), שלטי הרחוב, הארכיטקטורה המיוחדת ומעל כל אלו– האנשים. 

הילדים המתרוצצים, אימהות צעירות הדוחפות עגלה במעלה הרחוב והאברכים הממהרים לעוד שיעור תורה. אלה, לצד השיחות המרתקות בין המשתתפים לשליחים, הופכים את יצירתם של אורי גרודר ואוהד גלעוז (חוזרים בתשובה), לסדרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

מתוך ''עוד ניפגש'' (צילום: צילום מסך כאן 11)מתוך ''עוד ניפגש'' (צילום: צילום מסך כאן 11)


במהלך הצפייה, קשה שלא לתהות מה הוביל לנתק בין המשפחות: המשתתפת בלה מספרת על אביה שניתק איתה קשר, שוש בוכה על הבן שחזר בתשובה והביא לעולם חמישה נכדים שהיא לא תזהה ברחוב, וגיל מתאר את האח שלא ראה שלוש שנים. הייתי שמחה להעמיק עוד יותר בנקודה הכואבת: מי התנתק ממי? האם נעשה משהו כדי למנוע את הריחוק? האם החרדים לא השאירו אפילו שביב מחייהם הקודמים? כצופים, אנחנו מקבלים את הניתוק כאקסיומה – אך בפועל, כנראה שלוו לכך ייסורים רבים, מחלוקות וייתכן גם טעויות מרות – שיסייעו לנו להתקרב יותר למשתתפים בסדרה ושעצם חשיפתם עשויים למנוע ממשפחות נוספות להגיע למצב שכזה.

"עוד ניפגש" היא סדרה שככל הנראה תישאר, לצערי, רלוונטית לנצח, שכן מחלוקות על רקע דת לא יעזבו אותנו בקרוב. הבלטת הנשים החרדיות, הליהוק המגוון והמסקרן, האומץ לשדר אמירות לא מקובלות והעריכה המיוחדת שמאפשרת לצופה להכיל 5 סיפורים שונים בארבעים דקות– כל אלה הופכים את דוקו הריאליטי הזה ליצירה חשובה ובעלת ערך בתרבות הישראלית. "עוד ניפגש" – מחכה כבר שניפגש שוב, בפרק הבא.