על אף העובדה שחלפו 23 שנים מאז שיחק בפעם האחרונה כדורגל מקצועני בטרם עשה הסבה מקצועית לתחום המשחק בקולנוע ובטלוויזיה, ממשיך אריק קאנטונה להיות אחת הדמויות הכי מושכות עניין בשטח. למעט דייגו מראדונה, קשה לחשוב על כדורגלן נוסף שנותר אייקון תרבותי של ממש, זמן כה רב לאחר פרישתו. העובדה שבניגוד לארגנטינאי, הצרפתי אמנם היה שחקן מבריק ונותר עד היום האליל הנצחי של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, אך הוא לא נחשב לאחד מעשרת או אפילו 20 השחקנים הגדולים בכל הזמנים, הופכת את סיפורו לחריג עוד יותר.

בשבוע שעבר ציין קאנטונה את יום הולדתו ה-54, והוא בהחלט יכול לרשום כבר עכשיו את 2020 כשנה מוצלחת בחייו. בינואר האחרון הוא כיכב בקליפ מושקע ל-"Once", שירו האחרון של סולן להקת אואזיס לשעבר, ליאם גלאגר, במה שהוכתר כמפגש הפסגה של העיר מנצ'סטר. אואזיס אמנם מזוהה עם היריבה העירונית של יונייטד, מנצ'סטר סיטי, אבל זה לא מנע מגלאגר לשתף פעולה עם קאנטונה, ואף ללהק את הצרפתי לתפקיד המלך ואת עצמו לתפקיד המשרת.

אבל ההיילייט האמיתי של השנה הגיע בחודש שעבר. קאנטונה מככב בתפקיד הראשי בסדרה "במדרון" בנטפליקס (במקור הפקה של ערוץ ARTE הצרפתי), שם הוא מגלם את אלן דלאמבר, אדם שעבד במשך כ-40 שנה כמנהל משאבי אנוש בחברה עד שפוטר במסגרת גל קיצוצים והתייעלות בשל גילו המתקדם. לאחר שש שנות אבטלה ועבודות מזדמנות, דעתו מתחילה להשתבש עליו והוא מוכן לעשות כל דבר כדי לשוב ולעבוד במקצוע שלו. כשסוף סוף מגיעה ההזדמנות, היא מגיעה מחברה מפוקפקת בשם "אקסיה", והדרישות הלא שגרתיות שלה גורמות לדלאמבר לרדת מהפסים, לעשות מעשים קיצוניים ולקומם עליו את כל בני משפחתו.

לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להבין את המסר האנטי-קפיטליסטי של הסדרה, עליה פורסמה ביקורת טלוויזיה מורחבת באתר זה בסוף השבוע האחרון. מבלי לעשות ספוילרים, נספר שדלאמבר מצליח לגרום לציבור הצרפתי לאמץ את הנרטיב שלו – האדם הפשוט שנרמס בידי המערכת הדורסנית ולכן לא הייתה לו ברירה מלבד לקחת את החוק לידיו. היוצרים לא הותירו מקום לספק בכך שדלאמבר, על אף כל הפגמים באישיותו, הוא הצד הטוב בסיפור, ומנהלי תאגידי הענק הם הצד הרע.

אם מתאמצים, ניתן למצוא קווים מקבילים בין הסלחנות כלפי האלימות של דלאמבר בסדרה, לבין האפיזודה המפורסמת ביותר בקריירה של קאנטונה ככדורגלן. בינואר 1995, לאחר שהורחק במשחק ליגה מול קריסטל פאלאס, הוא עלה ליציע ובעט בעיטת קונג פו באוהד מקומי שהקניט אותו. בתחילה המחשבה הרווחת הייתה שקאנטונה לא יעלה שוב על כר דשא באנגליה, אלא שתוך כמה ימים התמונה החלה להשתנות לטובתו: הסתבר שהאוהד המוכה הינו חוליגן וגזען עם רקורד של תקריות אלימות בעברו, וקאנטונה הפך מנבל לגיבור. בתום השעיה של תשעה חודשים הוא חזר לשחק, אהוב ופופולרי מאי פעם.

אריק קאנטונה בימיו ככדורגלן (צילום: רויטרס)אריק קאנטונה בימיו ככדורגלן (צילום: רויטרס)

קאנטונה אמנם משמש בסדרה כשחקן בלבד ולא נמנה עם היוצרים, אבל המסר הסוציאליסטי קרוב ללבו. הוא ניסה לקדם אותו פעם אחר פעם בעבר, הן בחייו האמיתיים והן בפרויקטים בהם השתתף. לעיתים היוזמות הללו נגעו בביזאר, כמו למשל קריאתו בנובמבר 2010 לציבור הצרפתי לצאת לכספומט הקרוב לביתם ולמשוך משם את כל הכסף בחשבונם, במטרה למוטט את המערכת הבנקאית במדינה.

גם בימיו ככדורגלן נהג קאנטונה להביע עמדות חברתיות, דבר נדיר בקרב ספורטאים פעילים. בתקופתו ככוכב הכל-יכול של מנצ'סטר יונייטד, אותה הפך בתחילת שנות התשעים ממועדון לוזרי עם עבר מפואר והווה עגום למעצמת כדורגל, הוא מתח ביקורת על המועדון ששילם לו את המשכורת והביע את מורת רוחו מתהליך המסחור שעבר באותן שנים שהתבטא בייצור של עוד ועוד תלבושות ומרצ'נדייז במטרה לסחוט כסף מהאוהדים. האחרונים גמלו לו בהפיכתו למושא הערצתם הנצחי, כזה שעד היום נשמעים שירי הערצה כלפיו ביציעי אולד טראפורד.

הופעתו המשמעותית ביותר של קאנטונה כשחקן, עד "במדרון", הייתה בסרט של הבמאי הבריטי הנודע קן לואץ', "מחפשים את אריק" מ-2009. קאנטונה הופיע בסרט בתפקיד עצמו, בערך. העלילה עוסקת באריק, דוור ממנצ'סטר ואוהד יונייטד, שחייו הולכים ומידרדרים בכל החזיתות, עד שברגע הנמוך ביותר הוא מתחיל להזות את דמותו של אלילו, קאנטונה, שמשמש עבורו כמעין מנטור לחיים. החיבור בין קאנטונה לבין לואץ', הידוע בעמדותיו השמאליות ובנטייתו לסרטים חברתיים וריאליסטיים, היה טבעי.

אחת מסצנות השיא של הסרט מציגה עימות בין אוהדי מנצ'סטר יונייטד, המתכנסים בפאב כדי לצפות בקבוצתם המשחקת בחצי גמר ליגת האלופות, לבין אוהדי FC יונייטד אוף מנצ'סטר – קבוצה מהליגות הנמוכות באנגליה, שהקימו אוהדי יונייטד בשנת 2005 כמחאה על רכישת הקבוצה המקורית בידי משפחת גלייזר האמריקאית בפרט, ועל המסחור והגלובליזציה של המועדון בכלל. קאנטונה אמנם לא השתתף בסצנה, אבל העובדה שהיא נכללה בסרט בכיכובו הנושא את שמו הייתה בפני עצמה נקיטת עמדה.

יש לציין כי את ההצהרות מהאגף השמאלי של המפה קאנטונה לא מגביל רק לתחום הכלכלי. בראיון שהעניק לאחרונה ל"גרדיאן" הבריטי הביע חשש מפני עליית הימין הקיצוני באירופה. כבן למשפחת מהגרים שהגיעה למארסיי מקטלוניה ומסרדיניה, הצרפתי מודאג מגל הלאומיות השוטף את היבשת. "נראה שאנחנו לא משתמשים בהיסטוריה כדי להבין יותר טוב את ההווה", אמר. "ב-1929 היה משבר כלכלי שאחריו הגיעו השינויים הפוליטיים בגרמניה ובאיטליה והמלחמה. כעת נראה שאנחנו בדרך לשחזור של זה. הדמוקרטיות הגדולות רוצות שאנשים עם מסורות בנות אלפי שנים יחיו כפי שמכתיבים להם לחיות. בעיניי זה סוג של טרור חברתי", הוסיף.

בסתיו 2015, כאשר פרץ משבר הפליטים באירופה ומאות אלפי בני אדם מסוריה ומאפגניסטן עשו את דרכם למדינות היבשת, האשים קאנטונה את ממשלות המערב ביצירת המשבר. "פתחנו במלחמות מסיבות כלכליות, ואז אנשים עוזבים את המדינות שלהן כי יצרנו בהן כאוס, ואנחנו לא מוכנים לקבל אותם", אמר אז.

יש מי שמותח ביקורת על קאנטונה, ומאשים אותו בצביעות. לא רק שמדובר בכוכב מוכר ועשיר, ושנוח לדבר על סוציאליזם ועל כאבי מעמד הפועלים מבלי להשתייך למעמד הזה, אלא שמדובר באותו קאנטונה שמשך שנים ארוכות היה פרזנטור של "נייק" – אותו תאגיד שנודע לשמצה בתנאי ההעסקה של עובדיו במזרח אסיה. אכן, מי שכונה בעבר "הגאון הפגום" אינו אדם מושלם ולעיתים לא עומד בסטנדרטים שהציב לעצמו, אבל כשמסתכלים על כוכבי הספורט של ימינו, דוגמת ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו שמעולם לא אמרו שום דבר מעניין מחוץ למגרש, אפשר להבין למה גם כשהוא בשלהי גיל העמידה, קשה למצוא הרבה דמויות מרתקות יותר ממנו.