בסדרה מגולל שלמור ראיונות נדירים עם פורצים שחודרים לבתים של כולנו, ומוציא מהם וידויים על שיטות הפעולה המתוחכמות ועל דפוס החשיבה הפלילי. הוא בוחן באמצעות מומחים עד כמה יעילות שיטות הנעילה השונות, פוגש אנשים שהחליטו להקים ארגוני שמירה קהילתיים, ואפילו בודק, האם הכלבים באמת שומרים על הבתים שלנו.
באותו ערב לפני שבע שנים, שבו התרחש המפגש עם הפורץ, בילה שלמור את הערב הראשון שלו עם כתבת חדשות 12 אדוה דדון. “לא הרבה יודעים, אבל זה קרה בפעם הראשונה שאדוה, היום אשתי, הגיעה אליי הביתה, אחרי תקופה שיצאנו יחד", הוא מגלה. "עוד לא סיפרנו לאף אחד כי עבדנו יחד ולא רצינו לטפח ציפיות אצל אנשים שעובדים איתנו. ובאותו ערב בדיוק, לפתע נכנס אליי אדם הביתה, די גבוה. ראיתי אותו מנסה להיכנס לתוך הבית".
"בשני המקרים, גם כשחוויה אחת הייתה מצוינת ושנייה גרועה, עבר חוט שני אחד – אנשי סגל שעובדים יותר קשה ממה שהם צריכים לעבוד, יותר ממה שנכון מבחינת זכויות אדם. כמו גם הפרויקט התיעודי האחרון שעשיתי על עילי חיות, כשליוויתי את מסע השיקום שלו. זה משהו שאני חוויתי בעצמי כיוצא אחת מהיחידות של צה"ל, כשאיבדתי את חברי אהוד שניאור זיכרונו לברכה שלקה בדום לב לאחר ‘אימון טרטור’, וכששמעתי את הסיפור של עילי לא יכולתי שלא לטפל בזה בידיים עדינות".
"בכל מה שקשור לאחזקת רכוש לא ניתן לסמוך על אף אחד, לא על מי שהתקין את הכספת, לא על המצלמות, אפילו לא על שליח הפיצה, כי עולם הפורצים מרושת היטב. הם יודעים איפה יש שלל שהם יכולים לקחת. שוחחנו עם אנשים שהרגו את הפורצים בביתם. בדקנו מה קרה איתם מבחינה משפטית. אחד מהם זה איש בן 80 פלוס, ניצול שואה, שבקור רוח מופלא ירה לבדו בשני גברים חסונים ששיחקו לו עם הכספת בבית. שוחחנו עם אנשים שהקימו ארגוני שמירה עצמאיים, מערך אבטחה שלם ומתוחכם שיש ביחידות הכי מובחרות בצה"ל ובשב"כ, ועושים הכל כדי להגן על עצמם. אחד הפרקים שאני הכי אוהב זה הפרק שבו ערכנו ניסוי: הכנסנו פורץ לדירות עם כלבים, התקנו מצלמות ותיעדנו איך הכלב מתנהג. התוצאות מפתיעות".
התפשטות נגיף קורונה גרמה לדחייה של כמה חודשים בשידור סדרת הכתבות. אך באופן מפתיע מוצא כתב חדשות 12 המון יופי במגיפה העולמית ששיבשה את שגרת חיי אזרחי העולם. “אני חושב שכל מי שהתמזל מזלו להמשיך להחזיק בעבודה ובפרנסה, הצליח לראות הרבה מאוד יופי בתקופה הזאת", הוא אומר. "כמובן שלבי עם מאות אלפי האנשים שלא הצליחו לחזור לשגרה, אבל מי שהצליח לשמור על שגרה יחסית מצא נקודות חן ואור בתקופה הזאת, שפותחות עיניים. עבדתי מאוד קשה בתקופה הזאת בשידורים ובכתבות ברמה היומיומית, אבל כשלא עבדתי הייתי בבית במלוא מובן המילה. לא שחיתי ולא הייתי בחדר כושר ולא נפגשתי עם חברים. הייתי כל כולי בבית ובמשפחה. במידה מסוימת אני מודה למזלי הטוב על התקופה שאפשרה לי להתעמק באדוה ובאילן (בתו - מ"ל). הייתה תקופה של התכנסות ופתאום התבהר מה חשוב יותר ומה חשוב פחות".
"היה פער בין העצימות הנמוכה בפועל לבין הדרמה שהתחוללה. היה משהו קצת מטלטל בלראות את הזהירות המופלגת של אנשים שנכנסים למחלקה למול האנשים שהשתעלו קצת. ראיינתי במחלקה חולי קורונה שהשתעלו עליי, על הפנים שלי וסביבי, והשיעול הזה היה כמו פסקול שליווה את אותה כתבה. אבל כשיצאתי משם הרגשתי נגוע. לפני כן הייתה לי התלבטות גדולה כי הייתה לי ילדה בת חודשיים וחצי בבית, ובלילה הראשון אדוה הודיעה לי שאני לא ישן במיטה שלנו אלא בחדר האורחים. אז ישנתי בו לילה אחד. למחרת חזרתי לאיכילוב ושלחתי לאדוה סרטון של אחת הרופאות שאומרת שזה בסדר, ורק אז היא הסכימה להכניס אותי חזרה למיטתי".
אילן בת החמישה חודשים נולדה ב־7 בינואר האחרון והביאה איתה גם ללידת הספר הראשון של שלמור, ספר ילדים שנקרא “גומת החן של אילן". “כשאילן נולדה זה מילא אותי באהבה, והדבר הראשון שהיה מאוד בולט זה שיש לה שתי גומות חן", הוא משתף. “זה לא שאת מדמיינת אם לתינוקת יהיו גומות חן, את תוהה על המראה, צבע העיניים, השיער, תכונות האופי, את לא מדמיינת את שני המכתשים החינניים האלה בצדי הפנים. כשהיא נולדה, כל הצוות הרפואי זעק את זה ביחד, ‘איזה יופי, יש לה גומות חן’".
שלמור הוא אח בכור לשני אחים. הוא חי בתל אביב וגדל ברמת השרון להורים מעולם התקשורת. “אבא היה פרסומאי ואמא אשת יחסי ציבור ידועה, אירנה שלמור", הוא מספר. "הייתה לי ילדות בריאה ושמחה לחלוטין עם הרבה מוזיקה בבית. לא הרבה אנשים יודעים, אבל אני מנגן על כמה וכמה כלי נגינה, בהם גיטרה, פסנתר, מפוחית, דיג’ ופאנטם, שזה כלי שמימי. סבא שלי, הרי שיימן, היה מחלוצי הג’אז בישראל ואמא שלי הייתה בלהקת חיל הים. המוזיקה רצה אצלנו בדם. כל ליל סדר אנחנו בקרחנה עם כלי נגינה. עברתי לתל אביב לפני 12 שנה ואני מאוהב בעיר הזאת".
במסגרת עבודתו ככתב פלילים חווה שלמור שני אירועים קשים מאוד. ביולי 2017 סיקר אירוע הפגנה ביפו לאחר ששוטר ישראלי ירה בתושב ערבי־ישראלי מיפו. במהלך ההפגנה הותקף שלמור על ידי ההמון בצורה אלימה ואכזרית. הוא אושפז בבית החולים עם צלעות שבורות ושרירים קרועים. “הוזמנתי על ידי כמה אנשים לסקר הלוויה של ערבי־ישראלי, אבל היו אנשים אחרים שלא אהבו עיתונאים במקום", הוא משחזר.
"עברתי חוויה מאוד קשה, זה היה אירוע מאוד אלים, לא נעים למצוא את עצמך על הקרקע, מותקף על ידי חיות אדם שלא בחלו בשום אמצעי. מאוחר יותר, גם לשכב בבית עם צלעות שבורות וראייה מטושטשת זה לא מסאז’ לנשמה. זו חוויה שאני באופן אישי לא מכיר. יש לי ניסיון מבצעי לא מבוטל במסגרת השירות הצבאי, אני אקסטרימי, בניתי לעצמי קו מחשבה שאני יכול להתמודד עם הכל ולעשות את זה בחן, ואז הגיעה החוויה הזאת שטלטלה את העולם הפנימי שלי. באותם רגעים חשבתי שעד כמה שאני קשוח, אני שוכב על הרצפה ו־40־30 איש בועטים בי כשגורלי נתון בידיהם".
אבל זה לא היה האירוע המפחיד היחיד שחווה במהלך הקריירה. באוקטובר 2018 נשלח לסקר את הגראנד סלאם באבו דאבי מטעם החדשות ושם נעצר על ידי סוכנות הביון המקומית בחשד לריגול עבור ישראל. “נשלחתי לסקר כי יש לי דרכון זר", הוא מספר. "זאת מדינה יוצאת דופן עם עושר מנקר עיניים, שוטטתי שם באנרגיות מדהימות, מרוגש לחלוטין, אבל שעה אחרי שהתחלתי את יום העבודה ניגשו אלינו אנשי כוחות הביטחון הסמויים של אבו דאבי ועצרו אותנו. היינו סמוך למלון של נבחרת ישראל וזאת הייתה נקודה רגישה.
"בהתחלה זה היה ידידותי, ניהלנו סמול טוק עם אנשי כוחות הביטחון, לאט לאט האווירה השתנתה ופתאום הגיע למלון ג’יפ גדול ושני גברים יצאו ממנו, שמו עליי אזיקים והכניסו אותי לאוטו. נסענו במשך 45 דקות, הביאו אותי לבניין מאוד מפואר. גיחכתי לעצמי עד כמה זה שונה מהתחנה בחולון, העושר מופלג, אפילו הידיות מוזהבות. אבל במעלית לחצו על קומה מינוס שתיים והבנתי שאני יורד למרתף. זה היה הפוך מהעושר בחוץ, מאוד מעופש ואפל. ואז התחילה חקירה אינטנסיבית, כל אחד מהחוקרים נכנס וביקש ממני לשטוח את סיפור החיים שלי לפניו ברמה של זהות המורה בכיתה ג’.
"החקירה הייתה ארוכה ומתישה, ותוך כדי החקירה אני מזהה דברים שעושים בשב"כ. פתאום נורא קר לי בחדר, פתאום נורא חם ואני מזיע, ואז החוקר מאוד נחמד, מדבר בחיוך והוא השוטר הטוב. אני יודע מהניסיון שלי שייכנס שוטר רע והשוטר הרע הוא רע באמת כי הוא צועק ומתקרב אליי ואני מריח את ריח הנשימה שלו עם ריח של קפה שחור והוא תופס בחולצה ומנער. וגם היה משהו לא תקין באוכל. כל החוויה הייתה מאוד קשה במטרה לשבור את רוחי".
התרעות פיקוד העורף