מותו של הצעיר השחור ג'ורג פלויד נגע בעצבים החשופים של האומה האמריקאית, הצית הפגנות אלימות ברחבי המדינה, וגרם גם לגלי הדף שהורגשו היטב ברחבי העולם. הזעם האדיר הוביל לגל אירועי ביזה ו-ונדליזם, שכללו בין היתר ניתוץ והפלת פסלים של כריסטופר קולומבוס, מגלה היבשת, שנתפס על ידי המפגינים כסמל לקולוניאליזם ולשורש הגזענות. 

תופעות דומות נרשמו גם במקומות אחרים, כאשר באירופה הופלו פסלים של אנשים בעלי מורשת בעייתית לא פחות, כמו במקרה השחתת פסלו של העיתונאי האיטלקי אינדרו מונטנלי במילאנו, שסיפר במהלך ראיון בשנות ה-60 כיצד רכש ילדה אריתראית בת 12 ונישא לה במהלך שירותו הצבאי. גם בבריטניה הופל פסלו של וינסטון צ'רצ'יל, בטענה שהיה גזען.

העובדה שהמחאה הזו, בשונה מאחרות שהתרחשו לפניה, לא הסתפקה בפעולות אלימות בלבד, כאלו שמטרתן לבטא כעס בלתי נשלט, אלא ביצעה גם ניסיונות לערער את היסודות ההיסטוריים והרקובים במערכת היחסים בין לבנים לשחורים לאורך השנים, מעמידה אותנו בפרשת דרכים.  

שוטרים מגנים על פסלו של וינסטון צ'רצ'יל במהלך המחאה (צילום:  REUTERS/Toby Melville)שוטרים מגנים על פסלו של וינסטון צ'רצ'יל במהלך המחאה (צילום: REUTERS/Toby Melville)

"ג'יהאד תרבותי"
החלטתה של חברת HBO למחוק משירותי הסטרימינג שלה את סרט הקאלט "חלף עם הרוח", שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת האזרחים וממנו עולה יחס אוהד כלפי עבדות וכלפי מדינות הדרום, הובילה לדיונים סוערים ברשת. 

גם כיום, 81 שנה לאחר שהוקרן לראשונה, נחשב הסרט ליצירת מופת. לכן, רבים מהאמריקאים כעסו. מאד. טוקבקיסטים, כדרכם, מילאו את הרשתות בטענות דרמטיות ברוח: "הטליבאן זכה - מתי זה יסתיים?". ומנגד – יש מי שטען כי זוהי בדיוק השעה למחות את זכר התופעות המכוערות מדפי ההיסטוריה, וגם מהמסכים. או לפחות להכריז בגלוי שלא מכירים במעמד הקאנוני של יצירה בעייתית.

טור דעה שפורסם בעיתון לוס אנג'לס טיימס בשבוע שעבר, הוא שעורר את הדיון הראשוני בנושא. בטקסט זועם במיוחד, דרש הכותב מחברות הסטרימינג להסיר את הסרט הפופולרי בטענה כי הוא "מאדיר את מדינות הדרום, מתעלם מזוועות העבדות, וגורם להנצחת הסטראוטיפים הכואבים ביותר של אנשים שחורים". 

המתיחות הגוברת גרמה לעיסוק בתכניות וסרטים אחרים שסובלים גם הם מגזענות סמויה, וזוכים כעת לצפייה בעיניים מפוקחות יותר. כזו היא סדרת הקאלט 'חברים' וסוגיית היעדר הייצוגים לאוכלוסיות מגוונות בתוכה, שגרמו לאחת מיוצרות הסדרה לפרסם התנצלות פומבית בנושא. 

חברים - מיעוט ייצוגים לאוכלוסיות מגוונות (צילום: Getty images)חברים - מיעוט ייצוגים לאוכלוסיות מגוונות (צילום: Getty images)

ישנן עוד דוגמאות רבות מהשבוע האחרון: למשל, ביטול תכנית המציאות "שוטרים", שעקבה אחרי פעילותם של רשויות האכיפה בארה"ב, לאחר 31 עונות. גם שירות נטפליקס הפופולרי בחר לפעול באופן דומה ולהסיר תכנים מסוימים, והצנזורה אף חצתה גבולות והגיעה כל הדרך לבריטניה, שם שירותי הסטרימינג המקומיים החליטו להוריד את תכנית המערכונים "הממלכה הקטנה", בשל השימוש התדיר ב"בלאק פייס". 

הביקורת המשמעותית ביותר למהלכים האחרונים הייתה בעיקר סביב השתקת דעות והטענה לכניעה לפוליטיקלי קורקט. ביקורות אחרות טענו כי חסימת תכנים לא מובילה את המאבק בגזענות למקום טוב יותר, אלא להפך - היא תורמת למחיקה אקטיבית של חלק כואב, שנוח יותר לשכוח.

זה הרגע להזכיר שאפשר גם אחרת. לראייה, לפני כשנה, כשהמחאות עוד היו רחוקות מלהתרחש, הוציא הזוג המלכותי של הפופ, ביונסה וג'ייזי, את השיר השנוי במחלוקת APESHIT. הקליפ, שהפקתו הצריכה את סגירתו של מוזיאון הלובר לפרק זמן ממושך, עורר תשומת לב תקשורתית מרובה. לא רק בגלל כמות הכסף האדירה שהושקעה בהפקתו, אלא בעיקר בשל הביקורת הנוקבת של השניים על היחס לאפרו-אמריקאים. את שם השיר ייחסו לכינוי הפוגעני Ape המיוחס לחברי הקהילה השחורה במדינה. לא רק השם נועד לעורר אי נוחות, גם לאורך בתי השיר שילבו בני הזוג מוטיבים שמתנגחים בכל הכוח בגזענות בתעשייה בפרט, ובחברה בה הם חיים בכלל. 

קצת לפניהם באותה השנה, הראפר דונלד גלובר, המוכר בשם הבמה "צ'יילדיש גאמבינו", הוציא את השיר This is America שהפך לאמריקאים את הבטן. המילים הנוקבות והקליפ הקשה לעיכול, המחישו נקיטת עמדה ברורה: לגעת במכוון בנקודות הרגישות של המדינה בה הוא חי, ביניהן שימוש מופרז בנשק, אלימות, ובראש ובראשונה - הגזענות. 

מה שכל כך חזק ביצירות הללו, כמו יצירות רבות נוספות מהשנים האחרונות, הוא אקט הצבת המראה. השימוש בדוגמאות היסטוריות כהוכחות, דרש מהקהל להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בעובדה שאת הכתמים המצפוניים האלו אי אפשר לטשטש בקלות.

המחאה האחרונה מעידה על פצע עמוק, ושטף הצנזורה שהחל בעקבותיו הוא מובן, אבל גם מעלה לא מעט שאלות: האם העלמה של תכנים היא זו שסייע לתהליך החלמה של חברה בה היחס הגזעני טבוע טוב-טוב בדי אן איי? סביר שלא. יכול להיות שדווקא המחיקה האגרסיבית הזו היא שמנציחה את הדיון סביבם. 

קיומם של תכנים ביקורתיים לצידם של בעייתיים יותר, שמראים את הסוגיות המורכבות כפי שהתרחשו בפועל – עושה לטעמי שירות טוב יותר למחאה. זה נותן יחס להשוואה, מפנה מקום להסקת מסקנות, ומסליל דרך, שיש לקוות שהעולם ישכיל ללכת בה, סוג של "מנין באת ולאן אתה הולך". רצף הפעולות המבולבלות של המוחים, הניסיונות הניכרים לשכתב את פני ההיסטוריה – מעלים דיון חשוב, שעוסק במי ומה ראוי להידחק הצידה, אבל בעיקר את מה אסור בשום פנים לשכוח.