אחרי הפסקה די ארוכה מרצון שלקחה ירושלמי מקריירת המשחק שלה – הפסקה שאליה נגיע בהמשך – עולה בשבוע הבא (שני, 22.6) בכאן 11 סדרת דרמה־פעולה בהשתתפותה בשם “טהרן". זוהי דרמת מוסד ישראלית, שבה היא משחקת לצד שחקנים ישראלים, איראנים ואמריקאים. ב"טהרן" מגלמת ירושלמי את ארזו קאשאני היהודייה שהתאהבה בגבר מוסלמי, עורך דין בכיר בפרקליטות הציבורית, התחתנה איתו והתאסלמה. העלילה מסתבכת כשסוכנת מוסד ישראלית מגיעה לטהרן, אבל אנחנו נעצור פה כדי לא לעשות ספוילרים מיותרים. רק נאמר שיהיה מותח.
ירושלמי עלתה ארצה בשנת 1981, זמן קצר לאחר המהפכה האיראנית. לדבריה, העברית שלה באותם ימים הסתכמה ב"כיסא", “שולחן" ו"שמע ישראל". אחיה ואחותה כבר היו בארץ מספר שנים קודם לכן. אחותה, שחוותה קליטה מוצלחת, שכנעה אותה ללמוד בפנימיית הדסים שקלטה באותן שנים גם מהגרים. “בשנים הראשונות זה לא היה לי קל משום בחינה", היא מספרת, “גם מבחינת שפה ובכלל מבחינת התאקלמות, אבל המדריכים היו מדהימים והיו לי חברים נפלאים בהדסים, אנשים שאני בקשר איתם עד היום. בדיעבד אפשר לומר שלא חוויתי מעבר טראומטי".
ירושלמי לא נשארה בקשר עם החברים שהשאירה מאחור. גם המשפחה כולה התפזרה – חלקה לארצות הברית וחלקה לישראל. ביום של הבריחה ממולדתם הם ארזו עשר מזוודות בתירוץ של חופשה וקיוו שלא יעצרו אותם בשדה התעופה כמו שעשו לאנשים שעמדו לפניהם בתור. אבל השלטונות האיראניים לא נתנו להעביר את כל תכולת המזוודות והם נותרו עם שלוש בלבד. “הוציאו לנו דברים מהמזוודה, מזכרות, אלבומים, בדים. מאוחר יותר אבא שלי הצליח להעביר בדרך לא דרך נכסים ודברים. עד שלא נכנסנו למטוס הוא לא נרגע", היא נזכרת.
ירושלמי למדה בבית ספר מוסלמי עד כיתה ג’ ואחר כך עברה לבית ספר יהודי. בפעם הראשונה במהלך השיחה כששאלתי אותה אם היא חווה געגוע היא ענתה שכן, אבל שהיא כבר לא עושה גלוריפיקציה לנוסטלגיה. “היו שם דברים יפים והיו שם דברים שאני לא מתגעגעת אליהם, דברים שהבנתי רק בשנים האחרונות, כמו היחס לילדות, בחורות ונשים, זה לא משהו שהייתי רוצה שיהיה בחיים שלי", היא אומרת. "עד שלא התפכחתי וראיתי את התמונה המלאה, לא יכולתי לשחרר, ורק אז התחלתי להרגיש שאני שייכת לפה. את לא יכולה להיפרד ממישהו אם את רק מעריצה אותו. יחד עם זאת, כשהגעתי לאתונה ולקחו אותי לחנות שבה אפשר לקנות פריטים שלא נתקלתי בהם מאז שעזבתי את טהרן זה הצית בי געגוע".
בפעם השנייה, לקראת סוף השיחה, שאלתי אותה אם היא הייתה מוכנה לטוס ל־24 שעות לטהרן לו רק יכלה, התגובה הייתה רגשית יותר: “את יודעת איך זה ללכת ברחובות שגדלת בהם ולהריח את הילדות. לי אין את זה. הייתי רוצה לחזור ולהסתובב שם כדי להיזכר".
בימים אלה היא שוקדת על תסריט שאותו היא כותבת כבר מספר שנים על סיפור המהפכה מנקודת המבט שלה, ויש שם גם פצע גדול שמניע אותה לכתוב את הסיפור הזה. “אני לא אפתח את זה עכשיו", היא קובעת. “זה משהו שאני משאירה לכתיבה ולתסריט. אני עדיין בשלב שבו אני מדממת על הדפים וזה לא תהליך קל. אני עוד צריכה לעבור תהליכים עם עצמי".
בהפוגה בקריירת המשחק של ירושלמי, שנמשכה כמעט שבע שנים, היא למדה טיפול בשיטת גרינברג ובהמשך הפכה למטפלת בפסיכותרפיה. היא ממשיכה לטפל גם בימים אלה, וגם כשהיא מוצאת זמן לשחק בין לבין, עדיין המטופלים והקליניקה הם העוגן שלה.
התרעות פיקוד העורף