לפני הפגישה עם השחקנית אסתי ירושלמי בבית קפה במרכז תל אביב, אני יושבת ולוקחת כמה נשימות לריכוז. בכל זאת, אני לא רוצה לצאת הילדה המתלהבת שגדלה בחולון ושפוגשת כרגע את גלי היפה מ"עניין של זמן", הסדרה שלפחות עבורי הייתה התחליף או אולי התיקון לימים הנוראיים בבית הספר. נדמה שכל פרויקט שבו נגעה ירושלמי – בין אם בטלוויזיה ובין אם בקולנוע – הפך לפיסת תרבות ישראלית בתקופה שנהוג לכנותה תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה־90: “עניין של זמן", “מרחב ירקון", “זינזאנה", “שלווה", “פלורנטין". אלה מצטרפות לקריירה הקולנועית המרשימה שלה עם תפקידים ב“רשימת שינדלר", “שחור", “הבחור של שולי", “שלום לבן דודי" ועוד.

אחרי הפסקה די ארוכה מרצון שלקחה ירושלמי מקריירת המשחק שלה – הפסקה שאליה נגיע בהמשך – עולה בשבוע הבא (שני, 22.6) בכאן 11 סדרת דרמה־פעולה בהשתתפותה בשם “טהרן". זוהי דרמת מוסד ישראלית, שבה היא משחקת לצד שחקנים ישראלים, איראנים ואמריקאים. ב"טהרן" מגלמת ירושלמי את ארזו קאשאני היהודייה שהתאהבה בגבר מוסלמי, עורך דין בכיר בפרקליטות הציבורית, התחתנה איתו והתאסלמה. העלילה מסתבכת כשסוכנת מוסד ישראלית מגיעה לטהרן, אבל אנחנו נעצור פה כדי לא לעשות ספוילרים מיותרים. רק נאמר שיהיה מותח.

הצילומים התרחשו באתונה, וירושלמי, שעלתה בעצמה לארץ מטהרן בגיל 13, מספרת שהלוקיישן היה “אחד לאחד כמו טהרן שאני זוכרת".
על הדמות הנוכחית, ארזו מ"טהרן", מספרת ירושלמי שהיא תערובת שלה, של סבתא שלה ואמא שלה. “זה יצא לי ממקום פנימי ועמוק", היא אומרת. "כשאני משחקת בפרסית הדיבור יוצא ממני, הוא זורם בעצמותיי ויוצא ללא פילטרים. בעברית, כשאני משחקת, אני אוטומטית עושה תרגום פנימי, לכן מצאתי שיטה שבה אני מתרגמת לפרסית את הטקסטים שאני מקבלת באודישנים, וכך אני יודעת אם אני באמת מתחברת לטקסט ממקום נכון או לא".

את חוששת מה אמא שלך תגיד?
“התייעצתי איתה לא מעט איך לבטא דברים. אני מניחה שהיא תיתן לי ביקורת או שתיים, ואני בטוחה שהיא גם תחמיא. אמא איראנית היא גם אמא פולנייה, אז אני מקבלת את שני הצדדים. עבורה הצפייה בסדרה החדשה הולכת להיות חוויה גדולה".

אז זה בעצם תפקיד חייך?
“כל החיים רציתי לשחק בפרסית ולא יכולתי. למעט סרט קטן שבו היו לי כמה שורות בפרסית. תמיד רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך זה יקרה".

ריטה למשל, אחרי שהוציאה אלבום בפרסית, הפכה להיות כוכבת גדולה גם באיראן. זה משהו שדגדג לך גם, להצליח שם?
“לא. אני לא בעניין של ‘להצליח’, זה לא הקו המנחה שלי - להצליח - אלא לעשות דברים עם עניין. במקרה הזה זו החוויה של לחזור לשפת האם שלי וזה מדהים".

אסתי ירושלמי בסדרה ''טהרן'' (צילום: מתוך כאן 11)אסתי ירושלמי בסדרה ''טהרן'' (צילום: מתוך כאן 11)

מודרניזציה כמעטפת

ירושלמי עלתה ארצה בשנת 1981, זמן קצר לאחר המהפכה האיראנית. לדבריה, העברית שלה באותם ימים הסתכמה ב"כיסא", “שולחן" ו"שמע ישראל". אחיה ואחותה כבר היו בארץ מספר שנים קודם לכן. אחותה, שחוותה קליטה מוצלחת, שכנעה אותה ללמוד בפנימיית הדסים שקלטה באותן שנים גם מהגרים. “בשנים הראשונות זה לא היה לי קל משום בחינה", היא מספרת, “גם מבחינת שפה ובכלל מבחינת התאקלמות, אבל המדריכים היו מדהימים והיו לי חברים נפלאים בהדסים, אנשים שאני בקשר איתם עד היום. בדיעבד אפשר לומר שלא חוויתי מעבר טראומטי".

ברחתם מאיראן?
“נסנו על נפשנו ממש ברגע האחרון לפני שסגרו את כל הגבולות, והגענו ארצה דרך טורקיה. גרנו ליד האוניברסיטה של טהרן, המקום שבו המהומות בעיר התחילו, ויצא לי לעקוב אחרי המהומות ממש מקרוב. כשזה ניצת, התחיל טירוף בלתי נתפס. את רואה עם שהולך ונהיה מטורף מרגע לרגע בלי שליטה בכלל. הבעירו את השטח מבפנים ומבחוץ בצורה שאי אפשר היה לעצור את זה".

ירושלמי לא נשארה בקשר עם החברים שהשאירה מאחור. גם המשפחה כולה התפזרה – חלקה לארצות הברית וחלקה לישראל. ביום של הבריחה ממולדתם הם ארזו עשר מזוודות בתירוץ של חופשה וקיוו שלא יעצרו אותם בשדה התעופה כמו שעשו לאנשים שעמדו לפניהם בתור. אבל השלטונות האיראניים לא נתנו להעביר את כל תכולת המזוודות והם נותרו עם שלוש בלבד. “הוציאו לנו דברים מהמזוודה, מזכרות, אלבומים, בדים. מאוחר יותר אבא שלי הצליח להעביר בדרך לא דרך נכסים ודברים. עד שלא נכנסנו למטוס הוא לא נרגע", היא נזכרת.

הדמות שאת מגלמת עכשיו היא של אישה יהודייה שהתאסלמה וחיה באיראן כיום. עולה לך בראש לפעמים המחשבה מה היה קורה אם היית נשארת שם?
“אני חושבת על זה הרבה. מה היה קורה אם המהפכה הזו הייתה נשארת רק מהפכה מקומית ולא היו מביאים את חומייני. בטח שהייתי נשארת. אבל גם לפני כן, זו הייתה ארץ פרימיטיבית עם עטיפה של מודרנה. לנשים לא היו זכויות. אם אישה מתגרשת, לצורך העניין, אז הילדים נשארים אצל הבעל, וזו רק דוגמה קטנה. גם קריירה מתאפשרת רק באישור הבעל. זו מדינה שהייתה מאוד מפגרת מהמון בחינות. השאה הכניס מודרניזציה וחופש בלבוש ובתרבות, אבל רק כמעטה חיצוני. האופי האמיתי של האנשים עוד לא היה מוכן לדברים המודרניים שהוא ניסה להכניס, ותוסיפי את זה לשחיתות של המעמד הבינוני הגבוה. אם הייתי נשארת, סביר שהייתי מתחתנת עם איזה גבר, שהיה אומר לי שאני לא יכולה לעבוד".

ירושלמי למדה בבית ספר מוסלמי עד כיתה ג’ ואחר כך עברה לבית ספר יהודי. בפעם הראשונה במהלך השיחה כששאלתי אותה אם היא חווה געגוע היא ענתה שכן, אבל שהיא כבר לא עושה גלוריפיקציה לנוסטלגיה. “היו שם דברים יפים והיו שם דברים שאני לא מתגעגעת אליהם, דברים שהבנתי רק בשנים האחרונות, כמו היחס לילדות, בחורות ונשים, זה לא משהו שהייתי רוצה שיהיה בחיים שלי", היא אומרת. "עד שלא התפכחתי וראיתי את התמונה המלאה, לא יכולתי לשחרר, ורק אז התחלתי להרגיש שאני שייכת לפה. את לא יכולה להיפרד ממישהו אם את רק מעריצה אותו. יחד עם זאת, כשהגעתי לאתונה ולקחו אותי לחנות שבה אפשר לקנות פריטים שלא נתקלתי בהם מאז שעזבתי את טהרן זה הצית בי געגוע".

בפעם השנייה, לקראת סוף השיחה, שאלתי אותה אם היא הייתה מוכנה לטוס ל־24 שעות לטהרן לו רק יכלה, התגובה הייתה רגשית יותר: “את יודעת איך זה ללכת ברחובות שגדלת בהם ולהריח את הילדות. לי אין את זה. הייתי רוצה לחזור ולהסתובב שם כדי להיזכר".

אסתי ירושלמי בסדרה ''טהרן'' (צילום: מתוך כאן 11)אסתי ירושלמי בסדרה ''טהרן'' (צילום: מתוך כאן 11)

טקסטים של אחרים

בימים אלה היא שוקדת על תסריט שאותו היא כותבת כבר מספר שנים על סיפור המהפכה מנקודת המבט שלה, ויש שם גם פצע גדול שמניע אותה לכתוב את הסיפור הזה. “אני לא אפתח את זה עכשיו", היא קובעת. “זה משהו שאני משאירה לכתיבה ולתסריט. אני עדיין בשלב שבו אני מדממת על הדפים וזה לא תהליך קל. אני עוד צריכה לעבור תהליכים עם עצמי".

את בכלל לוקחת את הזמן, ואפילו לקחת פסק זמן של כמה שנים ממשחק בשיא ההצלחה, שזה מהלך נדיר. זה לא משהו ששחקניות שהמקצוע בוער בדמן עושות.
“הגעתי לשלב שבו נהייתי חולה פיזית בזמן שעשיתי תפקיד שאני לא רוצה. וזה הביא אותי לחשבון נפש. ‘עניין של זמן’ היה התפקיד הראשון שלי. למדתי בבית צבי, עשיתי קצת תיאטרון, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הפורמט בשבילי. המשכתי מכוח האינרציה ובאיזשהו שלב עצרתי. רציתי להבין מה אני אומרת פה בעצם. אם אני רוצה לעשות תפקיד כדי להיות מפורסמת או כדי לעשות כסף אני יכולה לעשות דברים אחרים. ואז הבנתי שאני צריכה להפסיק, והתחלתי לעשות רק דברים שהתחברתי אליהם. זה פחות עניין אותי לשחק טקסטים של אנשים אחרים". 

עניין של זמן (צילום: מיכה בר און, הטלוויזיה החינוכית)עניין של זמן (צילום: מיכה בר און, הטלוויזיה החינוכית)

עוגן טיפולי

בהפוגה בקריירת המשחק של ירושלמי, שנמשכה כמעט שבע שנים, היא למדה טיפול בשיטת גרינברג ובהמשך הפכה למטפלת בפסיכותרפיה. היא ממשיכה לטפל גם בימים אלה, וגם כשהיא מוצאת זמן לשחק בין לבין, עדיין המטופלים והקליניקה הם העוגן שלה.

שם אולי גם הבנת שאת צריכה לכתוב בעצמך ואולי לרפא גם בתוכך משהו?
“המנוע שלי זה פצע ישן שאני לא אפתח אותו עכשיו. הוא זה שהניע אותי לעבוד ולמצוא כל השנים את האמת. עד שהבנתי שזה המנוע שלי היו לי הרבה הכחשות והדחקות, אבל הבנתי שפצע יכול להיות גם ברכה וגם קללה. אני עדיין בתהליך הכתיבה הלא קל, אבל אני בת 50 פלוס והחלטתי שבעשור החדש שלי אני אגשים את החלום הזה. זה העשור של היצירה החדשה שבו החלטתי שצריך להוציא לפועל את כל מה שאספתי".

כשחקנית מתחילה, קרה שניסית לטשטש את המוצא שלך?
“זה קרה רק כשהגעתי לארץ בשנה הראשונה. זו הייתה השנה שחשבתי שאולי אני צריכה להתבייש בזה שאני פרסייה כי זה מה שאמרו בסביבה, אבל משום מה זה עבר לי. איכשהו התרחקתי מהקבוצות של האיראנים, לא רציתי להתבדל".

עד כמה “עניין של זמן" רודף אותך?
“כל הזמן. יש דור שלם שגדל על זה. אני בקשר עם השחקנים, אנחנו מדי פעם נפגשים בכל מיני דרכים מצטלבות וזה נחמד, אני אוהבת אותם. זה היה בית ספר למשחק אחד גדול. היה לי גם חופש לבקש לעשות דברים, ולמדנו המון במשך חמש שנים".