אמש פגשנו את ישראל אריאל, גיבור הפרק של "מתחזים", אדם בגיל העמידה, נוכל שמרמה נשים תמימות ומספר להן שהוא ברוך כישרונות ובעל רזומה כל כך עשיר, שקצרה היריעה מלהכיל את כל פועלו בתחומים השונים. ממש פלא הטבע מהלך על שניים. הוא אמיד מאוד, טייס קרבי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה, היה החשב הכלכלי במשרד האוצר והיום הוא יועץ השקעות מצליח שנוסע מדי פעם לחו"ל לתת הרצאות. במסגרת אותן נסיעות, הוא נפגש עם אישים מפורסמים כמו האפיפיור ומלך יפן (אני מודה שפה כמעט התזתי לכל עבר את הקפה ששתיתי תוך כדי צפייה), ועוד ועוד כזבים כאלה ואחרים. פגשנו כבר מתחזים כמוהו בפרקים קודמים, אבל עוד לא היה לנו הכבוד לפגוש אדם עם כזאת רשימה ארוכה ומפוארת של הישגים ועשייה מרשימה.

הנשים שנפלו ברשתו הן נשים בגילו, גרושות או פנויות שחיפשו בן זוג לחיים. הן אינטליגנטיות ורהוטות, וקשה לדמיין איך נשים כמוהן, שכבר ראו דבר או שניים בחיים, לא קלטו מיד שיש להן עסק עם נוכל. שרה, אחת מאותן נשים, אחות במקצועה, נתנה תשובה פשוטה: "רציתי להאמין לו". במילים אחרות: היה לי נוח להאמין. כלומר, למה להתחיל לחטט בחייו ואולי להגיע לתובנות שיגרמו לה מפח נפש ואכזבה, אחרי שפגשה את הגבר המושלם, שהוא גם אמיד, גם איש שיחה מעניין ובעל רקורד כל כך מכובד?

מי אנחנו שנשפוט את תמימותן של אותן נשים? זוכרים שזה קרה לאודטה דנין, זאת שידעה לייעץ לנו בכל תחומי החיים, ולמרות זאת, הייתה נשואה במשך שנים למתחזה שסיפר לה על עצמו סיפורי מעשיות? זה יכול לקרות לכל אחת, ובעיקר למי שמחפשת נואשות זוגיות ואהבה.

אני מודה שהיו רגעים בפרק שצחקתי מכל ההמצאות שהאיש בדה ממוחו היצירתי והמעוות. זוכרים את ליאונרדו דיקפריו, בסרט "תפוס אותי אם תוכל"? הוא מחוויר ליד ישראל אריאל מפתח תקווה שגר בדירה קטנה, בבניין מוזנח, בעוד הוא מדמיין לעצמו שהוא מעשירי עולם שאוטוטו עובר לגור בדירה יוקרתית במגדלים בת"א. הוא אפילו אימץ לעצמו פרופילים מזויפים בפייסבוק שבאמצעותם הוא כותב לעצמו תשבוחות ומחמאות על אישיותו הנפלאה. תארו לכם, אדם מבלה שעות מול המחשב על מנת להרים לעצמו, באמצעות זהויות בדויות. זה קריפי על גבול הגאוני. גם הפרק הקודם של "המתחזים" חזר על עצמו המוטיב של חשבונות מזויפים ברשתות, ולמרות שכולנו נחשפנו לתופעה של העשור החדש, ממשיכות עוד קורבנות ליפול בתמונה מזוייפת של גבר מסוקס ברשת מבלי לחשוד לרגע. 

צחקתי, צחקתי, עד שזה כבר לא היה מצחיק, כאשר העלילה הסתעפה לערוצים מסוכנים יותר, כמו הקורונה שמשנה מוטציה. מסתבר, שהאיש בעל אלף הפרצופים, הוא לא רק נוכל חביב שחי בעולם מדומיין. כל זמן שהוא חי את החלום ולא פוגע באחרים, שיערב לו. אבל הוא פוגע גם פוגע. מסתבר שהוא לא רק משלה נשים וגורם להן לנזק נפשי ולאבדן האמון בבני אדם, הוא גם גונב מכספן ויודע לאיים ולהפחיד. כשהאגו שלו נפגע והן מבקשות להפסיק איתו את הקשר. הוא אפילו מאיים לנקום באותם מארגנים של ערבי שירה (תחביב אהוב עליו) שלא הזמינו אותו לשיר על הבמה, שזאת פסיכוזה שדורשת אבחון עמוק. ואם חשבתי בתחילת הפרק שמדובר בסתם בדאי נבעך ומסכן שהוזה הזיות, מסתבר שהוא מתוחכם, ולאחת הנשים שהוא רימה ושאיתה גם התחתן, הוא רוקן את כל חשבון הבנק והשאיר לה חובות עצומים. 

בגדול, הפרק עשוי טוב ומשכנע, עד שאפילו אני התחלתי לנעוץ מבטים חשדניים בבן זוגי מזה כמה שנים, כי איך אפשר לסמוך על מישהו היום עם כל הפייק בעולם הזה. אולם הפרק עדיין לוקה בחסר (בדיוק כמו הפרק הקודם) ולא נותן מענה לשאלות חשובות. למה המנחה המנוסה חיים אתגר לא מראיין איש משטרה שיוכל לשפוך אור על הפרשה? או מבקש את תגובת המשטרה לסיבת סגירת התיק, אם בכלל היא נחקרה והאם יש אמת בדבריו של המתחזה שטוען שהתיק נגדו נסגר? ואם אמנם נסגר (פרט חשוב שלא צוין בכלל בפרק) אחרי כל מעלליו, מה הפלא שהטרדות ומקרים כמו פרשת הכדורגלנים הולכים ומתרבים, ואין משטרה שתושיע ותגן על הקרבנות? מה שמחזיר אותי לנתונים המדאיגים לפיהם 85 אחוזים מתיקי עבירות המין נסגרים, שלא לדבר על תיקים של עוקצים ואיומים שמסתיימים בלא כלום.

 שאלה נוספת היא למה אין בפרק חוות דעת של פסיכולוגית מומחית, שתוכל לשפוך אור על דפוסי ההתנהגות של אותם מתחזים ותזהיר את  הקורבנות הפוטנציאלים לפני שיהיה שמאוחר מדי. ושאלת השאלות: למה צריך לתת לאותו מתחזה מנוול להגיד את המילה האחרונה ולסיים כתבה עם התגובה שלו, שעשויה בדרך מניפולטיבית, כמו שהפיל נשים ברשתות, לעורר גם אמפתיה בקרב הצופים, במקום להשחיל את התייחסותו בעריכה במהלך הכתבה ולסיים בפואנטה חזקה? 

הוא עוד מעז לכתוב בתגובתו שהתוכנית "המתחזים" עשתה לו שיימינג בשביל הרייטינג. הוא, שעשה שיימינג מטורף לנשים בעיני משפחותיהן וחבריהן והרס ועשק אותן. בעצם, למה שהוא לא יעז לכתוב כך, אם התגובה כלפיו בסוף הפרק היא כל כך סלחנית? כאשר חיים אתגר מאמת מולו את העובדות, עונה לו האחרון ב"כן", "לא", "אולי", ואז הוא שואל את חיים: "אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?" וזה עונה לו: "שתפסיק לשקר לאנשים". האיש מגיב: "טוב", ועולם כמנהגו נוהג. ממש כמו ילד קטן שננזף ומבטיח שמעתה והלאה הוא יתנהג יפה. זהו דיסוננס צורם ביותר בין המעשה והמידע שהוצג בפנינו, לבין התוצאה או התגובה, כאילו בבת אחת הוציאו לגלגלים את כל האוויר ונשארנו עם חצי תאוותנו בידינו.