סטוקסנט התגלתה בשנת 2010 בידי חברת אבטחת סייבר בבלארוס. ב"ימי האפס" מתארים אנשי החברה את מסעם מהרגע הראשון שבו התברר להם כי הנוזקה היא בעלת עוצמות בלתי מוכרות עד אז, את ניסיונותיהם וקשייהם לפענח את הקוד שבו נכתבה, וכיצד - ככל שלמדו אותה, הבינו עד כמה גדולה יכולת התחכום וההסוואה של מתכנניה. דבר עיקרי אחד לא הבינו - לאיזו מטרה היא משמשת. הם החלו לאסוף נתונים מרחבי העולם שמראים להיכן הגיעה הנוזקה, זיהו מסלולי התפשטות שלה והחלו ללכת על המסלולים לאחור. כל המסלולים הוליכו לעבר נפגעת מרכזית אחת - איראן.
אנשי מקצוע וסוכני מודיעין בינלאומיים מסבירים בסרט כיצד פגעה סטוקסנט בתפקוד הצנטריפוגות האיראניות, וכיצד הוציאה מדעתם את האיראנים תוך כדי כך. הצנטריפוגות התרסקו בתוכן, אבל סטוקסנט המתוחכמת דאגה להזין את המפעילים במידע שגוי שלפיו אין בהן כל תקלה. המדענים היו אובדי עצות, הבוסים בחלונות הגבוהים פיטרו והחליפו מהנדסי תפעול בחיפוש אחר הבעיות הבלתי פוסקות, ייצור האורניום כמעט נעצר, הכל, כמו שאומרים, שרק וצפצף כהלכה לטובת המערב, אלא שאז הסתיימה החגיגה.
האשמים, לפי טענת המרואיינים בסרט, היו הישראלים. וליתר דיוק, תאבונם הגדול של הישראלים. בשיתוף הפעולה עם ארצות הברית - לכאורה, בטח שלכאורה - דגלו האמריקאים בפעולה מתונה, שקטה, בהרס קבוע ומצומצם יחסית של צנטריפוגות. הישראלים, לפי הסרט, רצו ביסים גדולים. החיסרון בביסים גדולים הוא שהם רעשניים, מושכי תשומת לב, ומסכנים את הפרויקט המוצלח בחשיפה. בסרט מואשמים הישראלים שהחדירו - לכאורה, בטח שלכאורה - בלי לשאול את עמיתיהם האמריקאים גרסאות מתקדמות של סטוקסנט לכור באיראן, שגרמו לנזק גדול יותר, אבל התוצאה כמובן הייתה חשיפתה של הנוזקה וסוף הפרויקט.
מהיכרות קרובה עם האופי הישראלי הצופה ייטה בוודאי לקבל את גרסת המרואיינים בסרט. ברק אובמה, שהיה אז נשיא ארצות הברית, יצא מדעתו מרוב זעם - כך מסופר. ייתכן שללא הרעש שהקימה הגרסה המתקדמת, סטוקסנט הייתה שוכנת עד היום לבטח בנבכי הצנטריפוגות, ממשיכה לגרום נזקים ולהוציא את האיראנים מדעתם. אבל אנחנו, מה יש לנו לדאוג. הרי תמר רביניאן שם, דואגת לעניינים.
לראות או לוותר: לראות. הלוחם המודרני הוא החנון עם המשקפיים הגדולים מול מסך המחשב. היפה נשארה הרחק מאחור עם ההוא, איך קוראים לו, ג׳יימס בונד.
התרעות פיקוד העורף